נהג האוטובוס שמירר את חיי כל הדרך לבית ספר

התיכון שלי עמד באמצע חור לא מיושב בצפון הרחוק והקר. מה שיהפוך בעתיד לשכונת "אזורי חן", היה בשלב זה רק "אזו?ר?י", וכלל מסעדה סינית כשרה ותחנת אוטובוס. הקו היחיד שהגיע לאזו?ר?י, עבר את התחנה והוריד אותנו מול בית הספר. 

 

עוד באון לייף:

 

אני זוכרת את ההתרגשות המבחילה שליוותה את הלילה שלפני החזרה ללימודים, והפעם לכיתה י?. אני זוכרת שבבוקר תפסתי את המושב של הקו?לים במאחורה וקיוויתי שאני נראית קו?ל. אני זוכרת את סערת הרוחות שעוררו בי פניהם של ילדים שהכרתי וכאלו שטרם, שעלו בכל תחנה. אני זוכרת שהנהג עצר לפני שהגענו לבית הספר ושאל במיקרופון "איפה הג'ינג'ית?". בפעם השלישית כשאף אחד לא ענה, שאלתי "מי? אני?" והרמקול אישר. "אני?!" שאלתי שוב והרמקול רעם, "כן, את! הג'ינג'ית! את יורדת כאן". לא כל כך הבנתי מה קורה אז קמתי וירדתי מהאוטובוס לנגד עיניהם המשתהות של ילדים שעתידים לצעוק לי "היי ג'ינג'ית, את יורדת כאן", עד סוף י"ב.

 

הדלתות נסגרו מאחורי, כמה ילדים נופפו לי והאוטובוס המשיך בדרכו לבית הספר.

במפגשי הבא עם אוטובוס האימים, ימים ספורים לאחר מכן ובאותה נקודה, שוב נשמעה ברמקולים הכריזה המוכרת: "היי ג?ינג?ית, את יורדת כאן". הפעם היה נראה שכולם קצת מבולבלים ושאף אחד לא מבין אם הנהג צוחק או רציני ולאיזו ג?ינג?ית הוא פונה, אבל אני כבר ידעתי. קמתי ושאלתי "מי, אני?". "כן, את", השיב הרמקול. "למה אתה עושה את זה?" יבבתי חלושות מהמדרגות הקטנות אבל הרמקול נדם והדלתות נפתחו ויכולתי רק לקוות שבפעם הבאה הוא ידרוס אותי בדיסקרטיות ונגמור עם זה אחת ולתמיד. בהתחלה עוד חשבתי שאולי מדובר באדם אינפנטילי עם לב של ילד. ככל שחלפו הימים הבנתי שאם אכן יש לנהג הזה לב של ילד, הוא מחזיק אותו בפריזר, בצנצנת עם פורמלין.

 

גיהנום על גלגלים

עד אז, בבקרים של תחילת השנה, הייתי מתכננת איפה וליד מי אני יושבת באוטובוס. מאז ובמשך חודשים, הייתי מתכננת כיצד ומתי אני מפוצצת אוטובוס. כשסירבתי לרדת, סירב הנהג לנסוע עד שכולם ירדו. היו גם פעמים אחדות שילדים אחרים ירדו איתי כאות לסולידאריות והזדהות. גם רוזה פארקס הציתה מחאה חברתית כשסירבה לפנות את כיסאה לאדם לבן ולעבור לירכ?ת?י האוטובוס, רק שכאן בארץ חם וכשחם יש גבול לסולידאריות. עד ינואר הפכו חיי לגיהינום על גלגלים ולעתים העדפתי ללכת ברגל.

 

ההליכה בשדות השוממים שהקיפו את אזו?ר?י היתה מבעיתה, ובפרט החשש שאיזה פסיכי יאנוס וירצח אותי ואבא שלי יכעס עלי. מלבד "אל תעשה לרעך", אחד הערכים שגדלנו עליהם בבית היה "אף אחד לא ישמע אותך אם איזה פסיכי אונס אותך בחניון או שדה". אבל גם כשהלכתי על הכביש, לא פעם עצרו לידי רכבים בדרכם לחוף תל ברוך ששימש אז כבית הזונות של הטבע. אני לא יודעת מה ערער אותי יותר, העובדה שגברים רבים כל כך ניסו לשדלני לזנות או זה שהציעו לי גג 20 שקל.

 

בעוד תקופת החמסין הפכה את חיי למלנומה קיומית, בחורף נאלצתי לקרוע את ים הקונדומים שנסחפו מהחוף ולפלס את דרכי בין גלים של פרוטאין דאשתקד. גם בימים הקשים ביותר שמרתי על ראש מורם. קיוויתי שהטיפות יכנסו לי לאף ויחנקו אותי ושלא אצטרך לחזור לבית ספר וגם לא למות בשדות, אלא באופן אחראי, על הכביש. מחלון האוטובוס, אולי היה נראה שמדובר במרחק לא גדול בין ביתי לבית ספר אבל בפועל, ברגל, היה מדובר בתשובה של גוש דן לו?יה דולורוזה.

 

משהצטברו איחוריי והתחלתי להעדר משיעורי הבוקר של ימי שני, שלישי וחמישי, קיבלתי מכתב למסור להורים. באותו יום חזרתי הביתה דרך השדות וקיוויתי שמישהו סוף סוף ירצח אותי כי לזה אבא שלי עוד היה מוכן. אני זוכרת שפתחתי בבכי והתנצלות ושחזרתי שוב ושוב שאני לא יודעת למה הוא עושה את זה. אבא שלי שאל בן כמה הוא ואם הוא התחיל איתי ואני בכיתי ובכיתי ואמרתי שהוא לא אנס או רוצח או משהו כזה, סתם מניאק שמתעלל בי. זה מאוד הרגיע את אבא שלי. בסוף השבוע הוא כתב מכתב זועם ל"קווי דן" וקו 13 קיבל נהג חדש. עד סוף השנה, בכל פעם שעברנו את התחנה הלפני-אחרונה, הילדים קראו לעברי בצהלה, "היי ג'ינג'ית, את יורדת כאן", מה שנתפס מבחינתי כשיפור יחסי. 

 

קיוויתי לצביעות מינימלית

כיאה לילדה שגדלה בניכר, תמיד חשתי שהצביעות הנדרשת עומדת בבסיסה של תרבות נאורה ושאנשים מפותחים מפברקים נימוס בסיסי גם אם בפועל הם שמים עליך זין רק כדי שהמערב לא יתמוטט. בניו יורק היה מקובל להתרפס בתודות בפני אנשים חשובים ומוכרי הוט דוג כאחד ולהגיד "אקסקיוז מי" גם למי שרחוק ממך בקילומטר אם יש חשש שתדרוך עליו בטעות אם תחליט לחצות את הכביש. תודעת השירות של הנהג וההליכה בשדות ובשולי הכביש גרמו לי להבין שהארץ אכן מתפתחת בקצב של הזין של רמי קליינשטיין כפי שרמז בקלאסיקה המודרנית "חוץ ממך כלום". 

 

בחופש הגדול של אותה שנה נתקלתי בנהג הפסיכי של קו 13 בקו 24. כבר התרגלתי לעלות לאוטובוס כשמבטי מושפל ארצה בתקווה למנוע עימותים מיותרים. כשהעודף לא חזר לידי הרמתי את עיני ונחרדתי. "שלחתם מכתב, אה.", הוא אמר. "את בכלל יודעת למה הורדתי אותך?". הנדתי את ראשי בשלילה. "איחרת בסוף השנה שעברה ועצרתי לך באמצע הכביש ובכלל לא אמרת תודה". כמובן שזה לא ייתכן אבל לא רציתי לעשות פרובוקציות ושגם ילדים מאזור השרון יצעקו לי "היי ג'ינג'ית, את יורדת כאן" בכל תחנה.

כל כך רציתי להיות כבר גדולה ושיהיה לי רישיון לנשק וכסף למוניות.

 

אם היו מראיינים דג, הדבר האחרון שהוא היה מספר על עצמו זה שהוא חי במים. באופן דומה ולמרות שאיננו שמים לב לכך, תחבורה היא הדבק שמחזיק את שיגרת חיינו. כשהכול מתנהל כצפוי אנו כלל לא מבחינים בה. כשמשהו מתפקשש, זה יכול להרוס לך את כל היום ובמקרים קיצוניים את כל כיתה י'. 

 

תגובות (0)
הוסף תגובה