אנורקסיה: זה הורג גם נערים

בניגוד למה שנהוג לחשוב, בנים ובנות לא כל-כך שונים. אם נאמר לאישה שעיקר ערכה נובע מהאופן שבו המראה החיצוני שלה מושך תשומת לב חיובית מגברים, היא תרצה להיות יפה. באותה מידה, אם נאמר לגבר שהוא צריך להיות דמות סמכותית, הוא יחשוש להביע רגשות. המהות דומה, אבל התפקידים שונים – וזה אומר שכאשר התפקידים הולכים והופכים דומים זה לזה, התגובות יהיו דומות בהתאם.

עוד באון לייף:

היום, בנים ובנות "מתלבשים אותו דבר, נראים אותו דבר ועוד מעט כבר לא אוכלים אותו דבר" אומר עדי ברקן. צלם האופנה שמוביל מחאה כנגד התעשייה שבה עבד טוען ש"ברגע שהתחלנו לגעת בגבר עם הפוטושופ, זה התחיל. אנחנו רואים עלייה מטורפת של עשרות אחוזים במקרי האנורקסיה אצל גברים בשנים האחרונות". ברקן עובד עם נוער בבתי-הספר ועם חיילים, והוא מספר שגברים היום מרגישים "חרא עם עצמם". "הם אומרים לנו שתעשיית האופנה מייצרת בדיוק את אותה בעיה כמו אצל הבנות", ומסביר שבני הנוער היום "לא אוכלים אחד ליד השני לא בגלל שהם מתביישים, אלא בגלל שהם לא רוצים לאכול". בשיחה קצרה הוא מצייר תמונה עגומה מאוד, של חברה שמעודדת את בנותיה ובניה לרדוף אחר אידיאל יופי לא אנושי. "נתנו למעצבי האופנה לקבוע לנו את החיים", הוא מוחה, "הכל התחיל מהפוטושופ, מהרגע שנתנו לתוכנה הזו לגעת באנטומיה האנושית".

הכל מתחיל בפוטושופ. עדי ברקן

אנורקסיה בקרב נשים היא תופעה נפוצה באופן מדאיג כך שהפרעות אכילה באופן כללי נתפסות כעניין נשי. בכל הנוגע להופעת המחלה אצל גברים, עד לפני עשור בערך היה מקובל לחשוב שאנורקסיה מופיעה בעיקר אצל הומוסקסואלים וספורטאי צמרת. כמה שנים לאחר מכן כבר החלה לחלחל ההכרה שגברים רבים לוקים במחלה, ללא קשר לנטייה מינית, והסטטיסטיקות העדכניות מדברות על גבר אחד על כל ארבע נשים עם הפרעות אכילה. כחברה, במקום לצמצם את הנזק של תעשיית האופנה, הנפוצה בקרב נשים מזה שנים רבות, אנחנו מרחיבים את טווח הפגיעה. אנחנו בוחרים להאדיר את מבנה הגוף הבלתי אפשרי, ואנחנו עושים את זה גם לגברים. "עכשיו ישנם ניתוחים פלסטיים לגברים", אומר ד"ר דויד רייר, סוציולוג של הרפואה ובריאות הציבור באוניברסיטת בר-אילן, "ולא רק בעקבות פציעות קרב, אלא בשביל היופי. אפשר גם לראות למשל, בשוק הספרים המיועדים לנשים כריכות ספרים עם תמונה של גבר בלי חולצה עם השרירים בולטים כאילו יצא מחדר כושר, ממש שיעור אנטומיה. גברים קוראים את זה כציפיות של נשים".

ליאור אלון, בן 21, מתמודד עם אנורקסיה מאז שהיה נער צעיר. "תמיד הייתי ספורטאי", הוא מספר, "תמיד אהבתי לרוץ ולהיראות טוב. בגיל 13 נרשמתי לחדר כושר שאיזה חבר הציע לי. מאמן הכושר, בלי שום מודעות ובלי שום סמכות, אמר לי 'תשמע, אם אתה רוצה קוביות כמו של דוגמנים, תוריד פחמימות וסוכרים'". למעשה, הוא אמר לו להפסיק לאכול. "הייתי עושה ספורט בצורה אובססיבית", הוא ממשיך לתאר את ההדרדרות, "כמו משוגע. הייתי רץ כל יום בחמש בבוקר, שותה קולה זירו ולא אוכל כלום. התחלתי לאט לאט לרדת במשקל ועם המשקל באו המחמאות". החיזוקים החיוביים האלה, שכולנו נותנים כשאנחנו מבחינים בירידה במשקל של מי ממכרינו, יכולה להיות הרסנית. "רזית" היא לא מחמאה (אלא תיאור מצב), אבל אנחנו משתמשים בה ככזו. "התחלתי להתמכר לעצמות שיצאו לי בגוף", ליאור מספר. "אהבתי אותן". הוא הגיע למשקל 29 ק"ג כשמשפחתו אישפזה אותו בכפייה.

עשיתי ספורט בצורה אובססיבית. ליאור אלון

"הבנתי שיש בעיה", הוא אמר. הסימפטומים היו קשים. "התחלתי לרעוד בידיים, השיניים החלו להירקב, השיער החל לנשור, הגוף החל להתעוות. התחלתי לבכות מאיך שאני נראה, מזה שאני פוחד מאוכל". במחלקה הסגורה, הוא היה במצב סיעודי והוזן באמצעות זונדה. "החוויה באשפוז היא נוראית", לדבריו, "מציבים לך חוקים ותנאים ואתה חייב לאכול ואם אתה לא אוכל אתה נענש".

לפני שלושה חודשים ליאור השתחרר מאשפוז שנמשך שנה אבל לאנורקסיה עצמה אין מרפא. "אני חולה", הוא אומר. "אי אפשר להחלים מזה. מאנורקסיה לא מחלימים. אפשר רק להתמודד עם זה". צומח פה דור שיש בו אנשים רבים שיתמודדו כל חייהם עם פחד מצמית מאוכל, כי אנחנו מקדשים את הרזון בפרט ואת המראה החיצוני בכלל.

הגיע למשקל 29 ק"ג ואושפז בכפייה. ליאור אלון בבית החולים

מימדי התופעה הולכים וגדלים. "כשאני יצאתי מהמחלקה נכנסו עוד ארבעה בנים", מספר ליאור. הנתונים תומכים בכך וכנראה שאפילו הם לא מתארים את המציאות באופן מדוייק. "יכול להיות שתמיד היו גברים עם הפרעות אכילה, אבל לא ידענו לאתר אותן", אומר ד"ר רייר. בעבר, "הבנים שהיו בהיאבקות", הוא נזכר בשנותיו בתיכון האמריקאי שבו למד, "היו באובססיה על משקל בשביל הקטגוריה. אז בחורים עשו כל מיני דברים כדי לשמור על המשקל שלהם ולא חשבנו שזה חריג או דאגנו שזה פתולוגיה". בעצם, עד ממש לאחרונה, כשגברים – בעיקר ספורטאים – עשו דברים מרחיקי לכת כדי לשמור על משקל, הדבר נראה כחלק מהמקצועיות שלהם ולא נתפס כבעיה רפואית.

בגיל 13 נרשמתי לחדר כושר. ליאור אלון לפני המחלה

ההבדלים התרבותיים בין גברים ונשים, כלומר ציפיותיה השונות של חברה נתונה ממי שמוגדרים 'גברים' ומאלה שמוגדרות 'נשים' משחקות תפקיד מכריע ביכולת להגדיר ולאבחן מצבים רפואיים. מחלות לב או HIV איידס מופיעות גם אצל גברים וגם אצל נשים, אבל מכיוון שהן נחשבות מחלות של גברים, נשים נמצאות בתת-אבחון (כלומר, המחלות לא יאותרו אצל חלקן). באותה צורה, הפרעות אכילה נחשבות מחלות 'נשיות' ולכן גברים לא זוכים לאבחון מדוייק. פעם נוספת מתגלה שהסקסיזם הורג.

ולמרות שהתופעה עצמה מתרחבת, ועל-אף שמדובר במצב מסכן חיים שטומן בחובו גם נזקים בלתי-הפיכים (נוסף למחלה עצמה, "היום יש לי אוסטופירוזיס", משתף ליאור) – המודעות אליה לא גדלה. להיפך. הורים כל-כך מודאגים מהשמנת יתר שהם מחנכים את ילדיהם לאכילה בריאה ומכוונים אותם לרזון. וזה טוב – עד שזה לא. עד שהילד חושש לאכול פרוסת עוגה במסיבת יום הולדת, עד שהילדה מבלה יותר זמן בספירת קלוריות מאשר בעשיית שיעורי-בית. בבית הספר, במקום ללמוד איך לשמור על בריאות הגוף, הילדים לומדים שהם צריכים להיות רזים: לפני מספר שבועות פרסם ברקן בעמוד הפייסבוק של המחאה שלו, Realunreal, תצלום של מטלת בית-ספר שניתנה לילדים בכיתה ב', במסגרתה הילדים אמורים לסמן את התכונות שמתארות אותם. בין היתר, מופיעים המאפיינים גבוה ורזה (אותן תכונות הופיעו גם עבור הבנות, אבל הן חיות בעולם שמגביל את לבושן כדי שלא יסיחו את דעתם של הבנים, כך שזו לא הפתעה גדולה). "הדגש על ההופעה החיצונית הגיע לגברים", אומר ד"ר רייר. "בעשור האחרון המושג מטרוסקסואל עלה וגם גברים שמים לב להופעה שלהם". וכך גם גברים מדרדרים למחלה מחרידה, שמשנה את חייהם של הלוקים בה ושל כל הסובבים אותם, שהורגת בשם היופי.