ההפרעה בדימוי גוף לא נעלמת אף פעם, היא הולכת לישון איתי בלילה

לפני קצת יותר מחצי שנה התחלתי להרים משקולות. עבדתי אז מספר חודשים בחדר כושר ליד הבית, אליו הגעתי בתקווה שיהווה חלופה בריאה לקריירת המלצרות ארוכת השנים שטיפחתי, ויביא עמו עידן חדש, בו את הצ'יפס של סוף משמרת מחליפות כיתת פילאטיס וקערת קייל. ואכן כך היה – באותה תקופה אכלתי נכון ואפילו מספיק, פיזזתי בין שיעורי הסטודיו השונים במכון, ומדי בוקר הצג הדיגיטלי שעל המשקל במלתחות הציג בפני את הספרה 62 כהוכחה חד משמעית, חנוטה בחצאית מיני במידה סמול, של ניצחון כוח הרצון על הכמיהה למאפים.

עוד באון לייף:

את ענן האופוריה בצורת דימוי עצמי חיובי עליו נחתי בשלווה שברו, איך לא, נציגים מהצד הגברי של צוות המועדון – המאמנים, שבהפסקת צהריים בהשתלמות שנערכה באחד מסניפי הרשת, העלו את שמי בשיחה. הציטוט מפיו של אחד מהם (שלימים, למרבה ההפתעה, הפך להיות אחד מחברי הקרובים במכון), שהועבר אליי בהמשך אותו היום ע"י בחור שככל הנראה פחות התברך בשיקול דעת, נחקק בליבי לפרק זמן לא ידוע –  "איכס, מי יגע בה?  אני בדיאטה, לא נוגע בשומנים".

שלושה ימי חופש, עשרים חבילות טישיו, חבילת משלשלים אחת וכמות בלתי ניתנת לשיעור של רחמים עצמיים אחר כך, הובהרה לי הכוונה מאחורי המשפט האכזרי הנ"ל. היא לוותה בהסבר אודות אחוזי השומן בגוף,  מונח שהיה זר עבורי עד אותו היום.  מסתבר שרזון זה לא מספיק. המאמנים שלפו משקל מיוחד שיכל לאבחן במספר עד כמה אני רופסת,  וברגע אחד שפך אור על אקסיומת הגוף הרך מדיי למשקל התקין ואפילו נמוך שלי,  שהדירה שינה מעיניי במשך חודשים – רזה ככל שאהיה, הדרך היחידה להיפטר מהשומן ולזכות בגוף החטוב עליו תמיד חלמתי (או שהם חלמו? בשלב הזה כבר אי אפשר היה לדעת) לא קשורה יותר להימנעות מאוכל, היא קשורה לספורט. או במילים אחרות – רוצה להיות כוסית? תבני שריר שיחליף את השומן. ואיך בונים שריר? מרימים משקולות.

אז הרמתי. חמושה במאמן אישי שלקח על עצמו את המשימה לבנות אותי מאפס, יצאתי לדרך. כשהמשפט המציג אותי כגוש שומן מהדהד בראשי שוב ושוב ללא הפסקה, למדתי לרוץ שעה בלי להפסיק, מרגישה את שריר הלב שלי מתחזק מיום ליום. עם תמונות של דוגמניות פיטנס בעיניי רוחי ירדתי לשכיבת שמיכה ועוד אחת ועוד שלושים, כי הבנתי שזו הדרך היחידה להוריד את החלקים המידלדלים בידיים שלא כוללת התקף פסיכוטי, מספריים ואשפוז בכפייה. בכל לילה חפנתי באגרופים את שומן הגוף שכל כך שנאתי, הלכתי לישון מיוסרת וקמתי ליום חדש של מלחמה.

הורדתי עשרה אחוזי שומן בחמישה חודשים, בהם התאמנתי שש פעמים בשבוע, לפעמים פעמיים ביום. התחלתי לחשוד שמשהו לא בסדר אי שם באמצע התהליך, כשהבבואה במראה תפחה בעיניי רוחי מיום ליום למרות שהמשקל טען אחרת. הבנתי שמשהו לא בסדר כשמצאתי את עצמי על ההליכון ב-23:00 בלילה שעה אחרי שבלעתי ארבעה כדורי פלאפל, רצה בכל הכח שאין לי כדי לפצות על המעידה, ריצה שהסתיימה במתיחה של רצועת הקרסול וקריסה בקילומטר השמיני.

הבטחתי לעצמי שיהיה בסדר כשהתחלתי לקחת כדורים שורפי שומן שגרמו לי להרגיש נידפת ומסוחררת מאי פעם וכשלו במשימתם לעזור לי לשרוף את גופי מבפנים. החלטתי להכיר בעובדה שאני לא בסדר כשצילמתי תמונה של הגוף שלי באור יום לפני שבוע בדיוק כדי להצליח לכתוב את המילים האלו ממש, שלחתי אותה לחברי, ופרצתי בבכי. הם לא מצאו בה את גושי השומן מעוררי החלחלה שהציפו את עיניי בדמעות, לא הצליחו לראות את מאות הנקודות לשיפור, גם את אלו שהצבעתי עליהם בבירור.

הפרעה בדימוי גוף לא נעלמת. היא הולכת איתי לישון בלילה, לוחשת כינויי גנאי כדי שלא ארדם במידה ואכלתי בשעה מאוחרת מדיי או מחבקת חיבוק חם ואוהב אם הצלחתי להכנס למיטה רעבה. לפעמים היא שולחת אותי לרוץ את שני הקילומטרים הנוספים בסוף כל אימון כדי שאוכל לאכול בשלווה, ולפעמים מישירה אליי מבט מהמראות בחדר המשקולות, מציפה אותי בפאניקה, מבוכה וחוסר שייכות עד שאנחנו בורחות באימה הביתה. היא יושבת ליד הנפש שלי, ידה שלובה בידי, ובמידה ואני מספיק קשובה אליה היא מוכנה לגלות לי את משאלת ליבי – להיות רזה מספיק, עד שלא אגעיל אף אחד, עד שאיעלם.

השבוע החלטתי לבחור לנסות להיות בסדר. חמושה במאמן שמסרב לתת לי לוותר, אנשים שאני אוהבת ונעזרים בכל טיפת סבלנות כדי לא לקפוץ מהחלון כשאני מפנה אליהם מדי יום את השאלה "השמנתי?" וכח רצון שעושה רושם שאימץ את גישת פח השמן לחיים ומסרב לאזול, אני יוצאת לעוד מסע של חמישה חודשים, שבתקווה אוכל לסיים כשאני שלמה יותר. מלבד רזון יחסי ואינסוף פציעות, חמישה חודשים של אימונים בירכו את נפשי בתופעת לוואי שהלוואי ותישאר איתי לנצח – התחזקתי. ואולי הכוח הזה שלי, ההוא שמאפשר לי להניח על כתפי 90% ממשקלי ולדחוף למעלה, להתחיל מחדש עם כל כישלון, ולהאמין במיליון האחוזים שאני יכולה להצליח לעשות כמעט הכל, אפילו עמידת ראש, יעזור לזה לקרות.

ד"ר נדב האריס, פסיכולוג קליני, מכבי שירותי בריאות:

תחושת הערך והדימוי העצמי מושפעים רבות מהמראה החיצוני ומהאופן שבו אדם חווה את המראה שלו. בהתמודדות מול מכבש הלחצים שקיים בחברה בנושא מפתחים אנשים מנגנונים שונים. אחד מהם הוא מרוץ כפייתי אל יעדים קיצוניים. בדרך עשויים להיפגם תחומים כמו הבריאות הפיסית, הנפשית, מרקם חיי היומיום ועוד… פעילות ספורטיבית הינה חשובה, אולם חשוב שהעיסוק הספורטיבי לא יהיה קיצוני. האופן שבו אנשים חווים את עצמם ואת תגובות הסביבה מושפע פעמים רבות מדפוסי חשיבה ומנגנונים רגשיים שהתפתחו במהלך שנים. כדאי לתת תשומת לב גם לתחומים אלה ולא להתמקד רק באימונים אינטנסיביים שעלולים להסב נזק.