כן, לכולם יש פוסט טראומה. גם לנשים

35 שנים אני מתמודד עם PTSD (פוסט טראומה), מאז אותם אירועי לחימה ב-1983 בגזרה המזרחית בג'בל ברוך בלבנון. התמודדות עם פוסט טראומה משתנה מאדם לאדם אבל כמעט תמיד עומדת במרכזה ההתמודדות עם זיכרון האירועים הטראומטיים שהובילו לפציעה. הזיכרון תמיד שם, הוא תמיד נוכח ותמיד משפיע על היום יום, בדרך כלל מפריע ומשבש.  אי אפשר לדחוס את הזיכרון הפוסט טראומטי ליום אחד של יום זיכרון לאומי. פשוט אי אפשר.

לפני כמעט 5 שנים חנכתי בשיתוף עמותת נט"ל את פרויקט הריצה הקרוי על שמי "רצים עם רמי". 5 שנים שלימדו אותי יותר על פוסט טראומה ממה שלמדתי לבדי ב -30 השנים שקדמו לפרויקט. פוסט טראומה היא פציעה ליברלית. היא לא מבחינה בין דם לדם, בין אדם לאדם, בין חייל לחייל. בין גבר לאישה.

בפרויקט הריצה שכולל היום 3 קבוצות בתל אביב ירושלים ומודיעין מעורבים כ- 40 פוסט טראומטיים/יות, מעין צלחת פטרי של התופעה כולה. הם מגיעים ממקומות שונים, מרקע משפחתי שונה. צנחנים, גולני, גבעתי, לוחמי שייטת, לוחמי מטכ"ל. סמלים, קצינים. שריונרים, טייסים. חיילים שישבו בשבי, בוגרי מלחמת יום כיפור, בוגרי לבנון לדורותיה וגרסאותיה, בוגרי כמעט כל מבצע שהיה בעזה ובשטחים ב-15 שנים האחרונות, כן, גם מצוק איתן. גברים מבוגרים, גברים צעירים.

פציעה ליברלית. צילום: עמי ורדי

אל קבוצות הריצה התקבצו גם לא מעט נשים. תצפיתניות מאוגדת עזה, לוחמות, חובשות, ובשנה האחרונה זן חדש של לוחמות פוסט טראומה: נשים שעברו תקיפה מינית בשירותן הצבאי (חוששני שזו תופעה שעוד נזכה לראות צומחת). וכולן מתמודדות או מתמודדים עם הזיכרונות שלא מרפים, בין השאר, באמצעות ריצה במסגרת קבוצתית תומכת.

כן, לכולם יש פוסט טראומה. גם לנשים. זה אחד השיעורים הגדולים שלמדתי בשנים האחרונות. העולם של הטראומה על בסיס שירות צבאי אינו נחלתם הבלעדית של הגברים, הלוחמים. גם נשים נוטלות בו חלק.

מחקרים מהעשור האחרון מלמדים שפוסט טראומה יכולה להופיע גם כשלא מדובר בהשתתפות פעילה באירוע לחימה אלא בצפייה בו דרך מסך או מצלמה. תצפיתניות, סמב"ציות, חיילות ביחידות מודיעין ועוד ותומכות לחימה אחרים מפתחות פוסט טראומה כאילו היו בשדה הקרב. חוששני שזה אחד מתוצרי הלוואי של שירות צבאי שוויוני של נשים. ככל שנשים ימלאו תפקידים משמעותיים יותר בצה"ל, בעלי אופי הקשור ללחימה או לחימה עצמה, אנחנו נראה יותר ויותר נשים המתמודדות עם פוסט טראומה.

חיילים וחיילות רבים מסיימים את השירות באזורי לחימה עם מרכיבים של תסמונת פוסט-טראומטית הפוגעת במידה כזו או אחרת בתפקוד התקין שלהם/ן בחיי היומיום, כאנשים בוגרים בחברה. יחד עם זאת, ישנם הבדלים בולטים בין גברים ונשים בהתייחסות לשירות באזורי לחימה. אם הדיון הציבורי סביב פוסט טראומה בקרב חיילים גברים לוקה בחסר וזקוק להתבגרות מהירה, דיון מקביל על פוסט טראומה בקרב נשים כלל אינו קיים למרות שמספרן גם אם עדיין קטן גדל בהתמדה.

לנשים יש סיכוי גדול יותר לפתח פוסט טראומה וסיכוי קטן יותר לקבל לגיטימציה להתמודדות מולה. משיחות עם נשים בקבוצות הריצה ששירתו במוקדי לחימה התחושה היא שאין להן את מי לשתף. החוויה שלהן נדירה יחסית, הן יכולות לבוא לאימותיהן וחבריהן ולספר על מה שהן עושות. לאמה של החיילת בדרך כלל אין סיפורי לחימה משלה לחלוק איתה. אביה, שפורש עליה חסות, וכנראה גם גאה בה, לא בהכרח רוצה לשמוע שבתו עושה "דברים של בנים".

מחקרים מראים שאחד הגורמים שמונעים פוסט-טראומה הינו לכידות חברתית, אמון בחברים ובמפקדים ואמון ביכולת לבצע את התפקיד. באופן פרדוקסלי גברים לוחמים מוכנים ו"חסינים" יותר מנשים להתמודדות עם PTSD בגלל האופי הגברי של היחידות הלוחמות, בגלל מסלול הכשרה יותר ארוך ובגלל תפיסות מקובלות של המערכת הצבאית ששדה הקרב ומשימותיו הן עדיין נחלה גברית. כל המרכיבים האלו חסרים לאשה באזור לוחמה. התוצאה היא סיכוי רב יותר לחוות תסמונת פוסט-טראומטית.

ובינתיים, אצלנו, אנחנו רצים/ות. הצלחנו לבנות מבנה קבוצתי תומך שמחקה את התרבות והאווירה של השייכות שקיימות ביחידות צבאיות לוחמות. הצלחנו תוך כדי יצירת מרחב שוויוני לנשים וגברים כאחד. זה עוד שיעור חשוב שלמדתי על פוסט טראומה. שיעור על שוויון. החוויה הפוסט טראומטית למרות השונות הגדולה של מרכיביה היא ביסודה חוויה אוניברסלית. פוסט טראומטיים מבינים זה את זו גם ללא יותר מדי מילים.  בין אם לחמת בסיני ב- 1969 או היית תצפיתנית בעזה ב- 2014 המשותף הרבה יותר גדול מהמפריד כשמדובר בפוסט טראומה.

רמי יולזרי

זה לא המדע או המח, זו אפילו לא הריצה. הריצה היא התפאורה. זה הביחד שמגולם בסיסמה "לא מתמודדים לבד". זו התמיכה הקבוצתית, התחושה שכל כך נדירה בחוויות התמודדות הפוסט הטראומטית, תחושת השייכות למשהו חיובי שהוא גדול ממך. תחושת השייכות לקבוצה (לרבים מהאנשים הפעם האחרונה שהם הרגישו כך הייתה כשהם היו חלק מיחידה צבאית לוחמת).

זה כל הסיפור על רגל אחת, למרות שעדיף לרוץ  על שתיהן: התרופה הכי יעילה כדי להתמודד עם הפוסט טראומה, היא להימנע מההימנעויות. היא לעשות את ההפך הגמור, ממה שהמוח שלך אומר לך. היא להעלות את הדופק בכוונה, ולצאת מהבית בכוונה, ולהתחבר מחדש עם אנשים, בכוונה תחילה. לרוץ גם בחושך, למרות שהשדים אולי מחכים שם. ולרוץ גם כשיש בסביבה ריח של מנגל, ופקקי תנועה בדרך לאימון, וזיקוקים של יום העצמאות, ונפצים של פורים, ולחץ כאילו רגיל של חיי היום יום, ומצב רוח לא ממש להיט שלפעמים מתגנב אלינו מהצד, ותאריך שמזכיר לנו משהו שאנחנו מנסים לשכוח, והחדשות ברדיו שלפעמים גם הן מזכירות לנו כל מיני אירועים.

כי בסוף, למרות שאין סוף והפוסט טראומה נוהגת לזקוף את ראשה בעיתוי הכי לא מתאים שיש אנחנו אופטימיים. אופטימיים כרוניים. כן יש לנו פוסט טראומה אופטימית כרונית.

יום הזיכרוןפוסט טראומהצה"לריצה