בולימיה: איך אמא ל-3 הסתירה את הפרעת האכילה שלה במשך 20 שנה

הפרעות אכילה אף פעם לא עוזבות אותך. כל מי שהתמודדה עם אחת יודעת שגם אם החלמת, וכלפי חוץ נראה שהתגברת והכל תקין איתך, המלחמה היומיומית נמשכת אל מול הפיתוי לחזור להרגלים הישנים, למחשבות הטורדניות על המראה והמשקל ולהשלכות המסוכנות שלהן. זה נשאר איתך גם כשאת מתבגרת, גם כשאת מקימה בית וכן גם כשאת הופכת לאמא. ואז, לפעמים, המלחמה שעד אותו רגע היתה שלך מול עצמך בלבד, הופכת למשהו מסוכן ורגיש הרבה יותר.

אמנדה סטוקס היא אמא לשלושה ממורנינגטון שבוויקטוריה, אוסטרליה. במשך 20 שנה, היא הסתירה ממשפחתה, מבעלה ומכל הסובבים אותה את העובדה שהיא בולימית. למעשה היא ניהלה סוג של חיים כפולים, שימרה את ההרגל המגונה שפיתחה בשנות ה-20 לחייה. כשהחלה להבחין שלמרות שלא שיתפה אותם מעולם, הפרעות האכילה מתחילות לעבור ולחלחל גם אל ילדיה – היא הבינה שמשהו חייב להשתנות.

כשאמנדה ראתה את בתה לילי, אז בת 6, מסרבת לאכול פסטה ומוכנה רק לנשנש את התוספות מעל הפיצה, היא קלטה את סימן האזהרה. היום, קצת יותר משנה אחרי, היא מצהירה שניצחה במאבק שלה מול הבולימיה וכבר 12 חודשים מנהלת חיים נקיים מבולמוסים והקאות.

השלב הראשון היה להודות בבעיה, לשתף את הקרובים אליה, ולגשת לבקש עזרה. יומיים אחרי שזיהתה את הסימנים אצל בתה, אמנדה ישבה כבר בחדרו של רופא המשפחה ואמרה: "יש לי הפרעת אכילה כבר 20 שנה, ואף אחד לא ידע על כך".

"היתה מקיאה 6 או 7 פעמים ביום כשהילדים יושבים מול הטלוויזיה". אמנדה סטוקס

 

מערכת היחסים המעורערת של סטוקס עם אוכל החלה כבר בילדות שלה, והושפעה רבות מהתזונה והדיאטות שניהלה אמה. "הסבים שלי היו צמחונים בשנות ה-50 והיו מאוד מודעים לתזונה בריאה – אמא שלי היתה מספרת על איך שהגניבה ואכלה לחמניות קפואות או זללה המבורגרים בהיחבא מאחורי הבית", סיפרה לאתר חדשות אוסטרלי. היא מספרת שאמה יצאה וחזרה מדיאטות ללא הרף. "אני לא זוכרת שהיה זמן בו אכלנו אוכל פשוט כי הוא היה טוב לנו. אם היא לא היתה בדיאטה המשמעות היתה שיהיו הרבה חטיפים בבית, ואם היא היתה בדיאטה היו פחות".

סטוקס מספרת שכילדה, לראות את המאבק המתמשך של אימה במשקל גרם לה לפחד שגם היא תצטרך לנהל מאבק דומה. "לדעתי, שם הפחד שלי מלהשמין התחיל, כי לא רציתי להיראות כפי שהיא נראתה כשהיתה בשיא המשקל שלה. והיא לא היתה מאושרת".

"הייתי ילדה חכמה מאוד, ומכיתה ה' אמא שלי היתה יורדת מהרכבת ואני הייתי הולכת את שאר הדרך לבית הספר – אבל היו ימים שהייתי יורדת איתה והולכת הביתה, עוצרת בחנויות לקנות חטיפים", היא נזכרת. "אז, הייתי הולכת הביתה ואוכלת את הביסקוויטים שלה (שהיא החביאה) – הייתי פותחת חבילה, אוכלת חצי ומסובבת אותה כך שהיא תחשוב שהיא מלאה. הייתי רק בת 10 אבל כיסיתי את כל הפרצות – ואת היכולת הזו לקחתי גם לחיי הבוגרים".

כשסטוקס היתה בת 19 היא יצאה מבית הוריה לגור עם חברה. במשך 10 חודשים, הן אכלו כל מה שרצו, מה שגרם לה לעלות 6 ק"ג. "אחר כך, הייתי צריכה לחזור חזרה לבית הוריי וקיבלתי החלטה להוריד את המשקל הזה. היה לי סופר צעדים ליד המראה והתחלתי להפוך למאוד חטובה. הקפדתי על דיאטה באופן אדוק למדי, אבל לילה אחד הלכתי למקדונלדס ואכלתי המון דברים – שני המבורגרים וצ'יפס, והרגשתי נורא, כאילו שהרסתי הכל. אני לא יודעת למה, אבל נכנסתי הביתה והחלטתי להיפטר מהכל. וזה עבד".

כך, כשהיתה בת 22, החלה הבולימיה אצל סטוקס – היא היתה אוכלת בהתקפי בולמוס, ואז מקיאה כדי לשמור על המשקל. היא מספרת שהיו ימים בהם הקיאה 7 פעמים ביום, עד שהגרון שלה כאב וצרב. "מצאתי דרך לשמור על העוגה שלי וגם לאכול אותה", היא אומרת. "הדחקתי הרבה מזה, כאילו שזה התקיים בנפרד ממני. נהגתי לחשוב על עצמי כמכורה בתפקוד גבוה – יכולתי לשמור על עבודה ולנהל מערכות יחסים, ועדיין היה לי את הדבר הזה שאף אחד לא ידע עליו. זו היתה פעילות חסרת מחשבה".

"מצאתי דרך לשמור עלהעוגה וגם לאכול אותה"

 

5 שנים אחרי, כשהגיעה לגיל 27, היא החליטה להתוודות על המחלה שלה בפני מי שהפך לבעלה, סיימון. "הוא פשוט לא הבין את זה. הוא ראה בזה בחירה ולא הבין למה אני עושה את הבחירה הזו, אז הבנתי שאני לא יכולה לדבר איתו", היא מספרת. "הייתי באותה עת בטיפול אצל פסיכולוג שלא עזר לי, אז אמרתי לסיימון שהחלמתי וידעתי שלעולם לא אוכל לדבר איתו על זה שוב".

אמנדה מספרת שבהמשך, אחרי שהתחתנו והחלו להקים משפחה, ההריונות שלה החמירו את מצבה משמעותית. "היו לילות בהם סיימון יצא להתאמן והילדים הלכו לישון, אז יכולתי לאכול כל מה שבא לי – הייתי מקיאה 6 או 7 פעמים". ובמהלך ההריונות עצמם המצב היה הכי גרוע, היא מתארת. "הצדקתי את זה, כי לנשים יש את ההפרעה הזו שגורמת להן להקיא כל הזמן בזמן ההריון".

לדבריה, סטוקס מעולם לא "נראתה" כמו מישהי שסובלת מהפרעת אכילה, שכן היא שמרה על משקל תקין. "הייתי מסוגלת לשמור על הסוג שלי בכך שהייתי מאוד מאורגנת איתו. בלילה, הייתי מוודאת שלכל הילדים יש פירות וחטיפים בקערה ושהם יושבים מול הטלוויזיה לפני שעליתי למעלה להקיא. וידאתי שלכולם יש את כל מה שהם צריכים כדי להרוויח זמן לבדי, תמיד הייתי 10 צעדים לפני כולם. תכננתי את הצעדים שלי, צופה ומחכה עד לרגע בו אוכל ללכת ולעשות את הדבר שלי. הפכתי למומחית בלעשות זאת בשקט, ולשתות מספיק מים כדי לגרום לזה להיות קל יותר. ידעתי שיש לי בעיה, אבל לא הרגשתי שזו בעיה מנטאלית. זה פשוט עזר לי לא להשמין".

 

לפני כמה שנים סטוקס החלה בדיאטה עמוסה בחלבונים ושומנים (ומופחתת פחמימות), שעזרה לה להיפטר מהבולמוסים. "זה ממש השקיט אותי. אבל אז הבחנתי שלילי מסרבת לאכול פסטה כי גם אני לא אוכלת פסטה, ושהיא אוכלת רק את התוספות מהפיצה כי זה מה שאני עשיתי – וחשבתי, 'איך אני יכולה ללמד אותה לנהל מערכת יחסים נורמלית עם אוכל אם אני לא מנהלת מערכת יחסים כזו?'. זה היה רגע של הארה".

למחרת היא כבר הושיבה את בעלה לשיחה, הודתה בבעיה שלה בפניו בשנית, סיפרה לו שזה משפיע על הבנות שלהם, ושהיא זקוקה לעזרה. "הוא לא ממש אמר שום דבר, רק הנהן כשאמרתי שאני צריכה תמיכה, וזה היה מקסים. הרגשתי בטוחה ושהוא גאה בי".

"אני יודעת שלעולם לא אוכל לעשות דיאטה, כמו שאלכוהוליסט לעולם לא יכול לשתות שוב". סטוקס עם שלושת ילדיה

 

סטוקס מספרת שלאחר מכן הספיקה לראות פסיכולוגית להפרעות אכילה במשך שבועיים לפני שיצאה לחופשה משפחתית בווייטנם, אשר גרמה לה לשוב לסורה. היא חזרה מהחופשה הזו מובסת. אז, היא פנתה לספר בו למדה על השורשים הנפשיים שעודדו את הפרעת האכילה שלה. "השיטה של הספר הזה סיפקה עבורי הבנות חדשות, ויחד עם תרפיה, מצאתי את הדרך שלי אל מחוץ לאפלה. זה לקח אותי למקום אחר, ומעולם לא הבטתי אחור".

"אני יודעת שהיום לעולם לא אוכל להיכנס לדיאטה שוב – בדיוק כפי שאלכוהוליסט לא יכול לשתות שוב", היא אומרת.

היום אמנדה נמצאת כבר במקום אחר, אבל השיעור החשוב שלמדה על ההשפעות של הפרעות אכילה על הילדים של הסובלות והסובלים ממנה ממשיך איתה הלאה. היא הקימה אתר בשם MirrorMovement.com.au שמעודד אימהות להפוך למודלים חיוביים עבור בנותיהן תוך מחויבות לשבור את המעגל, ולעזור לדור הבא לאמץ דימוי גוף חיובי יותר, ומערכות יחסים בריאות יותר עם מזון. היא כתבה על כך גם ספר, אותו תפרסם בהוצאה עצמית בחודשים הקרובים.

"הילדים שלנו משקפים את מה שאנחנו עושים. הם מבחינים אם אנחנו לא אוכלות לחם או עוגה. אני רוצה לעזור לאימהות להתגבר על הבעיות שלהן וללמד אותן שאנחנו חייבות להשאיר אותן מאחור", אומרת סטוקס. רק בריאות.

אימהותבולימיההפרעות אכילה