ההתמכרות של הילד שלי לפורטנייט גרמה לו נזק בריאותי, מה עם הילד שלך?

את הפחד שאחז בי ביום שישי שעבר אני לא יכולה לתאר לכם במילים. בעודי מסיימת הכנות אחרונות לשבת אני מסתכלת לכיוונו של בני זיו שצופה בטלוויזיה ואני רואה שהעיניים שלו זזות באופן לא רצוני לצד ימין. בשנייה הראשונה אני אומרת לעצמי שטויות, זה זמני בטח יחלוף, ואז אני שמה לב שעדיין לא שקט לי. אני קוראת ליוסי, בעלי, שיראה את מה שאני רואה והוא אומר לי שהוא לא שם לב לשום דבר מיוחד.  

למרות שדאגתי, אמרתי לעצמי תניחי, קורה, תיכף יחלוף. בינתיים זיו סיים לצפות בסרטון ויצא לפעילות של מכבי וכשהוא חזר אני רואה שהתנועות האלו לא רק שלא הפסיקו אלא התגברו. אני שואלת אותו – 'זיווש, אתה מרגיש משהו בעיניים?' והוא אומר לי 'לא, אני לא מרגיש כלום'. ואז "האוטומט" אצלי בראש מתחיל לעבוד: 'הנה, זו תוצאה של שעות של במסכים', 'גם כשהולכים לחברים זה מסכים', 'אוי ואבוי, מה זה יכול להיות?!'

צילום: shutterstock

הפחדים התרוצצו לי בראש יחד עם דרמה שלמה. החלטתי לעצור, לקחת נשימה, נרגעתי קצת וזהו, כך הלכנו לישון. בשבת בבוקר ראיתי שהמצב נמשך. הייתי לחוצה, דיברתי עם יוסי בקצב מהיר ואמרתי לזיו שאני שמה לב שמשהו קורה אצלו בעיניים ושלפי דעתי זה שייך לשימוש הממושך שלו במסכים, בייחוד במשחק הפורטנייט (fortnite), וביקשתי שיעשה הפסקה. להגיד לכם שזה עבר בקלות? לא. הוא צעק וכעס כמו נרקומן שלקחו לו את מנת הסם ואני הפעם לא ויתרתי כי הרגשתי שמשהו אמיתי קורה וצריך להקשיב לגוף. הרי זה מה שאני עושה בעצמי ומה  שאני מלמדת נשים שבאות אליי לקליניקה. האמת שזה לא היה פשוט גם לי אבל הצלחנו להעביר שבת ללא מסכים בכלל וזה היה עבורנו חתיכת הישג.

ביום ראשון אותו דבר, העיניים המשיכו לרוץ ואני לא הייתי רגועה. עכשיו כבר עשיתי עצירה רצינית. ישבתי למדיטציה, שהיתי עם כל הפחדים ואפשרתי לכל הקולות לעלות. הגוף ממש כאב אבל בסוף אחרי שטיפלתי בגוף שלי משהו השתחרר ויכולתי להיות עם השאלה  – מה אני רוצה לעשות? ברגע הזה הבנתי שאני רוצה בשלב הראשון לגשת עם הילד לקופת החולים ולהיות קודם כל עם המציאות. לשמוע מה זה בכלל. התקשרתי לקופת החולים ואמרו לי שרופא העיניים עובד רק למחרת ואין בכלל תורים.

ביום שני, מיד כשזיו חזר מבית הספר, אחרי 3 ימים ללא מסכים בכלל, ניגשנו לקופת החולים. שוחחתי עם הפקידה החביבה והיא אפשרה לנו להיכנס בין התורים. כשנכנסו לרופא וסיפרתי לו על העניין הוא אמר שהגענו בזמן. לדבריו, העוויתות האלו הן תופעה ידועה של מי שצופה הרבה במסכים, ולפעמים כשהמצב מחמיר, התופעות האלו הופכות להיות כרוניות. הוא הסתכל במיקרוסקופ וראה שלזיו יש ממש פצעונים בזווית של העין ובגלל שזה לא נח ונעים העיניים זזות. הוא נתן טיפות ואמר שההמלצה היא לשחק מקסימום שעה ביום וכל רבע שעה הפסקה. נרגעתי ונשמתי לרווחה. הבנתי מה יש לזיו, הייתי עם המציאות והוא שמע את ההמלצות בעצמו. הבנתי גם שאני אפשרתי את כל זה, ועליי לקחת אחריות על המצב, מצד שני אני לא במקום של להאשים את עצמי על מה שקרה אנחנו אחרי רצף של חופשות וחגים, ושעות רבות ללא מסגרת, ואני גם מאוד מבינה אותי ואת מה שהיה. ועכשיו מחשבים מסלול מחדש, זהו.

המצב כרגע הוא שאנחנו מאפשרים לזיו  מקסימום חצי שעה ביום מסכים. כרגע העיניים שלו מתאוששות. אני הרווחתי את הילד שלי בחזרה. הוא רגוע יותר, קשוב יותר ושמח יותר. בזכות הניתוק מהמסך, ישבנו שעות עם מפת ארץ העולם ולמדנו דגלים וערי בירה, ואח״כ הוא בא איתי לקנות את הגיטרה הראשונה שלי ולא רצה לעזוב אותה. היום אני בהחלט יכולה להגיד שהכל לטובה, למרות שמאוד פחדתי, הדברים האלו לבטח לא קרו סתם, הם באו לעורר וללמד אותי משהו גדול על עצמי שעוד אגלה בהמשך.

ואתכם הורים יקרים אני מזמינה להיות בתשומת לב לזמן שהילדים שלכם מבלים מול המסכים. בלי לחץ, בלי כעס אבל בתשומת לב ותקשורת ברורה בנושא. זה אולי מרגיש נורמטיבי כי "כולם משחקים בזה", יש שקט והילדים עסוקים במשהו שהם אוהבים אבל לאורך זמן הנזק עלול להיות בלתי הפיך. אגב, את הדברים כתבתי אחרי ששיתפתי חברה. היא כל כך הייתה מופתעת ומפוחדת כי בדיוק זה מה שקרה לבן שלה השבוע, ואמרה לי שאם זה קרה אצל שתינו אז בטוח יש עוד ילדים שחווים את זה.

fortniteחינוך ילדיםמשחקי מחשבפורטנייט