טריאתלוניסטית בת 60: "הבדיחה על הסבתא עם הגלגלים? זאת אני"

ילדיה ונכדיה של טובה קידר (70) מפולג מכירים היטב את המשפט הקבוע שיוצא מפיה בכל ערב שישי בשעה 20:00 בדיוק. "הגיע הזמן לסיים, יש לי אימון מוקדם בארבע בוקר". לא, לא מדובר באימון ברידג' או חברות בקבוצת הליכה לגיל השלישי. קידר רצה למרחקים ארוכים, תרתי משמע. בדרך היא גם משלבת אימוני שחייה ורכיבה על אופני מרוץ מקצועיים. 'סבתא', ישאלו תשעת נכדיה בתום הארוחה בערב שישי, 'מתי הטריאתלון הבא שלך?'.

קידר עסקה בהוראה במשך שנים ארוכות ולאחר פרישתה לגמלאות חיפשה תחומי עניין חדשים לחיים. "בעלי ואני נהגנו במשך שנים לרכוב על אופנים בשטח", היא נזכרת, "ובגיל 60 התעוררתי ושאלתי: למה לא טריאתלון?" הבעיה הייתה שקידר לא ידעה לשחות היטב וגם ריצה הרגישה לה מסורבלת. "האימונים הראשונים היו מאוד קשים. סבלתי המון ולא פעם שאלתי את עצמי 'בשביל מה הייתי צריכה את זה?' למרבה השמחה, השיפור היה מהיר ודי מהר התמכרתי לכל העניין".

 

טובה קידר מתוך פייסבוק

הרזומה של קידר נראה כמו של ספורטאית אולימפית, עד כה היא הצליחה לסיים 10 תחרויות איש ברזל והיד עוד נטויה. ב-1 ביוני קידר תשתתף בטריאתלון הנשים ה-26 שיתקיים בהרצליה ע"ש סוזי דבורסקין ז"ל. לכל מי ששואל מה מניע אישה בגיל מתקדם לקפוץ למתוח את גופה עד לקצה גבול הסיבולת, קידר עונה בפשטות: "האימונים והתחרויות שומרים אותי מפוקסת וכמובן עוזרים לגוף שלי להישאר בריא".

חוץ מזה יש כמובן את מגבלות הגיל והתרגיל. "לראות את החבר'ה הצעירים מרעיפים עליי מחמאות בכל פעם כשאני עולה על בגדי ספורט – זה שווה את הכל", היא מחייכת, "הרי בשבילם אני אמורה לרבוץ מול הטלוויזיה". קידר לא לבד. בטריאתלון הנשים הקרוב צפויות להשתתף עשרות נשים שעברו את גיל 60 ועדיין לא מוותרות לעצמן על אף אימון.

הרגליים קוראות לוותר

גם נילי בר לב (65) מהרצליה סברה עד גיל 50 שספורט דווקא מזיק לבריאות. בר לב, שבמשך שנים שימשה כעורכת אופנה במגזין נשים וכיום מפרסמת בלוגים אישיים, נמנעה מכל פעילות ספורטיבית מכל הסיבות המוכרות. "בפגישת עבודה מקרית חברה סיפרה שהיא משתתפת במרתון רומא עם עוד 7 חברות", היא נזכרת בפעם הראשונה, "זה היה נראה לי מאוד מרתק – נשים שרצות יחד בחו"ל – אז החלטתי שגם אני רוצה להתחיל לרוץ".

 

נילי בר לב מתוך פייסבוק

כדי להיכנס לכושר היא החלה להתאמן עם קבוצת "אנדיור", שמלווה אותה עד היום. באורח פלא, השיפור שלה היה מהיר ובר לב החליטה לשלב גם אימוני אופניים ושחייה. "פעמיים בשבוע אני מגיעה לאימון קבוצתי ואיש לא מרחם עליי", היא מתגאה. לפני 13 שנים החלה להתחרות בטריאתלון ואף להשיג תוצאות. "בפעם הראשונה שהשתתפתי בטריאתלון הנשים הייתי שבעת רצון. בדרך הביתה, בעלי בדק במקרה את התוצאות ונדהם. הייתי ראשונה בדירוג קטגוריית הגיל שלי ושמי עמד להיות מוכרז על במת המנצחים. באותו רגע ידעתי שלא אפסיק לעולם".

השאלה הגדולה היא איך מתחילים. לבר לב ולקידר אין סודות שיקצרו לנשים בגילן את הדרך. אז מה כן? המון סבלנות והקשבה לגוף. "לא להעמיס יתר על המידה ותמיד להקשיב למאמן", מדגישה קידר. בר לב קוראת לנשים נוספות להגיע לטריאתלון ולא שוכחת את המטרה: "בכל טריאתלון יש נקודה מסוימת שהיא הקשה ביותר, כשהרגליים קוראות לוותר. אני אומרת לעצמי – הכאב הוא רגעי, אך התחושה בסיום תישאר איתי לנצח. אני גם נוהגת לצחוק על עצמי כדי להירגע: 'זוכרים את הבדיחה על הסבתא עם הגלגלים – ובכן, זאת אני'".

 

טריאתלון נשים. צילום באדיבות מערכת שוונג

קצת על טריאתלון הנשים בהרצליה

טריאתלון הנשים שנערך אחת לשנה מזה 26 שנים הוא מפעל חיים של אישה אחת ומיוחדת – סוזי דבורסקין ז"ל, שבזכות כוח הרצון, הנחישות והאנרגיות שלה, הצליחה לגייס, לארגן, להפיק ולהפוך את הטריאתלון לחגיגה עוצמתית למין הנשי. הסיפור של סוזי התחיל לפני 23 שנים כשאיבדה את בתה תמר בתאונת דרכים בנתיבי איילון בזמן אימון לטריאתלון הנשים ה-2. סוזי החליטה להנציח את זכרה, ומאז טריאתלון הנשים נקרא על שם תמר.

מאז, טריאתלון הנשים הפך למרכז עולמה של סוזי. היא הסתובבה בכל הארץ, נתנה הרצאות וסיפרה את סיפור חייה שלה ושל תמר. הכירה כמעט כל מתמודדת בשמה וביום התחרות עמדה על המסלול והריעה לכל אחת ואחת מהן, וכולן, שהכירו אותה, היו מריעות לה בחזרה. ב-2017 הכריע הסרטן את סוזי והיא נפטרה. גם בימיה האחרונים לחייה הטריאתלון היה בראש מעייניה. נראה היה שכל שהדאיג אותה היה לסגור את פרטיו הסופיים של הטריאתלון המתקרב. לאחר מותה, הונצח שמה על ידי משתתפות הטריאתלון וקרוי כעת על שמה ועל שם ביתה. 

 

טריאתלוןספורטריצה