רומי סגל: "ההורים שלי אמרו 'ניקח אותך לדיאטנית, העיקר שתרגישי יפה'"

רומי סגל היא חיילת בת 20, אבל להבדיל משאר החיילות שמשרתות לצידה באנונימיות יחסית, כבר שהייתה נערה היא הפכה לתופעת רשת. בגיל 16 בלבד, החליטה רומי לעשות מעשה ולגרום לאנשים להבין עד כמה נפוצות הפרעות אכילה אצל בני נוער. כחלק מפעילות של ארגון Lead לפיתוח מנהיגות, היא יזמה פרויקט על דימוי עצמי שמטרתו הייתה למנוע מהורים לפגוע בדימוי הגוף של ילדיהם. החשיפה העצומה שקיבל הפרויקט שלה היה בעיקר בעקבות סרטון שכלל מכתב אישי לאמא שלה, שאם לתמצת אותו בכמה מילים עסק בשאלה – "אמא, את כל כך יפה. למה את אומרת על עצמך שאת שמנה?"

הפרויקט של סגל הגיע ממקום של כאב וממערכת יחסים מורכבת שהיא ניהלה עם הגוף שלה. רומי סבלה מהפרעת אכילה בעצמה, ובשלב מסוים היא הבינה שחלק מהגורמים להפרעה היו, בלי להתכוון, היחס של הוריה לגוף שלה ואליה, ובעיקר היחס של אמה לגוף שלה עצמה.

באיזה גיל התחילה אצלך הפרעת האכילה, מתי הבנת שאת סובלת ממנה?

"התחלתי להתעסק באוכל בכיתה ח', גיל 14. כל החברות שלי התעסקו בנושא הזה וכנראה שזה חלחל אצלי הרבה יותר חזק. אם זה אומר לזרוק את הסנדוויצ'ים בביה"ס, לחיות רק על ירקות, להתעסק בנושא הזה של דימוי הגוף, איך אני נראית, מה חושבים עליי. הייתה לי חברה עם הפרעות אכילה והיא נראתה לי נורא קורנת, היא הייתה רזה ונורא שמחה, מאוד רציתי להעתיק ממנה, וזה מה שעשיתי, ראיתי מה היא עושה, חיקיתי אותה, וראיתי שגם אני מקבלת תגובות חיוביות מהסביבה שלי, 'איך רזית', 'איזה יפה זה', זה הגיל שזה בערך התחיל. הבנתי שאני סובלת מהפרעת אכילה בכיתה ט', אמא ראתה שאני מאוד חלשה ועייפה, קצת במצב רוח ירוד. השיער שלי התחיל לנשור, הייתי הרבה פחות אנרגטית מהרגיל והיא אמרה בואי נלך לרופאה, רופאת משפחה רגילה. הרופאה שאלה אותי כמה אני אוכלת ביום, אז גיליתי לה. היא הבינה שאני לא אוכלת מספיק והיא אמרה לי  'את יודעת שזה אומר שיש לך הפרעות אכילה? זה שרזית כל כך הרבה בכל כך מעט חודשים?'. רזיתי 12 קילו בשלושה חודשים. היא אבחנה אותי ושלחה אותי לפסיכולוגית של הקופה ולדיאטנית. שם כל המאבק האמיתי התחיל וההבנה שלי ושל הסובבים אותי שזו לא רק איזה דיאטה נחמדה שאני סתם יורדת במשקל, אלא מעבר".

כמה מחבריך נעו על הסקאלה של הפרעות אכילה?

"כולן. כל הבנות מסביבי, זה העיסוק העיקרי שלהן. אגב גם היום בצבא זה העיסוק של הבנות סביבי – כמה אני שוקלת, מה המידה שלי בג'ינס, עליתי במשקל, ירדתי במשקל, התמונה הזו יפה באינסטגרם, התמונה הזו לא יפה, זה העיסוק העיקרי. אני לא חושבת שהכרתי מישהי שהרגלי האכילה שלה הם נורמטיביים, שלא מעסיק אותה כל הזמן אם מה שהיא אוכלת משמין או לא"

חצי שנה אחרי הגילוי התחלת לעבוד על הפרויקט שלך, למה חשבת דווקא לפנות להורים?

"הצטרפתי לארגון שנקרא 'ליד', זה ארגון לפיתוח מנהיגות. כשהגעתי שאלו אותי מה מפריע לי. וכמובן שהתשובה שלי הייתה הפרעות אכילה ודימוי גוף. זה הדבר שהכי בער לי, שהכי רציתי לשנות בעולם. אחרי יומיים הגעתי אליהם עם תכנית והצעתי שאני אדבר עם בני נוער ואסביר להם איך דימוי גוף זה דבר שהם צריכים להיות מודעים אליו, ולמה הם צריכים לאהוב את עצמם, ולא להאמין לכל מה שהם רואים באינסטגרם. זה מה שרציתי לעשות, זה היה הפתרון הנכון והמהיר אבל לא הבנתי שזה מה שכולם עושים. ניסיתי לחשוב לעומק, ממה זה נובע, הפרעות האכילה ודימוי הגוף הירוד. חזרתי אחורה לכיתה ט' וניסיתי לחשוב מה כל כך השפיע עליי אז ועד היום. מעבר לחברה ולמדיה הבנתי שאלו היו ההורים שלי. ההורים מייצגים דמות חשובה בחיים שלנו, והבנתי שזה מה שלא מספיק מדובר. שאני לא צריכה לפנות לבני נוער אלא להורים שלהם".

רומי סגל ואפרת אדמון. צילום: יובל יוסף

למה הורים? תני דוגמאות עד כמה המסרים האלה מחלחלים.

"מאז שאנחנו נולדים אנחנו מסתכלים על ההורים שלנו, והדוגמה שאנחנו שואבים מהם היא לא רק בדברים הקטנים אלא גם במהות של איך אנחנו תופסים את עצמנו. אם אני רואה את אמא שלי עומדת מול המראה ואומרת על עצמה 'וואי איזה שמנה, איך עליתי במשקל איך אני נראית רע', אז ישר עוברות אצלי בראש מחשבות דומות – האם אני צריכה גם לדבר על עצמי ככה, האם גם אני לא מספיקה יפה, האם גם אני לא מספיק בסדר. וזה משהו שבנות תופסות. אצל בנים זה קצת פחות מוחצן כמו אצל בנות, אבל ממש בגיל ארבע יש תפיסה של איך אני נראית, וכבר אז ילדות בוחנות איך האימהות שלהן תופסות את עצמן".

איפה עוד אנחנו חוטאים בזה, כהורים?

"גם האופן בו מדברים בבית על אוכל משפיע. יש הבדל אם הורים אומרים 'זה משמין אל תאכלי את זה', או 'זה לא בריא, עדיף שתאכלי פחות מזה'. האמירה 'זה משמין' בעצם גורמת לנו לתפיסה מחשבתית שאוכל זה דבר לא טוב, לא דבר שמזין אותי וגורם לי לגדול ולצמוח אלא משהו שיוביל אותי להיות שמנה ומכוערת. לכן זה מאוד קריטי. גם האופן בו אנחנו מדברים על אנשים בטלוויזיה משפיע. כשאמא אומרת לילדה בת העשר שלה 'כמה קרין גורן השמינה, איזה מכוער זה עליה' אז הילדה ישר תופסת, 'אוקי, אני השמנתי?, 'אולי זה לא טוב להיות מלאה'. כל הדברים הקטנים האלה של היומיום שכולנו חוטאים בהם, בעצם יוצרים תפיסה אחרת אצל הילדים.

"אני לומדת איך אני מרחיקה מעצמי את הקולות שאני לא אוהבת"

ספרי על הפרויקט שיצרת.

"כתבתי טקסט מהלב שהפניתי לאמא שלי. רציתי לפנות לרגש וליצור הזדהות. צילמתי מלא מומחים בכל רחבי הארץ, מומחים ודיאטניות, וכשצפיתי בחומרים הבנתי שזה לא נוגע ללב, זה יותר מדי טכני. אז זה נשאר אצלי והחלטתי לעבור לפאנלים של הורים. סיפרתי בקמצוץ את הסיפור שלי וכבר עלו המון תגובות, שאלות, אנשים שרצו לשתף. ככה הבנתי שזה מאוד חי וקיים ולא מספיק מדובר. התגובות שקיבלתי לרוב היו תגובות חיוביות, 'שינית לי משהו בפרספקטיבה', 'פתחת נושא שהוא מאוד חשוב'".


אני הולכת רגע אחורה. סיפרת שהיו רגעים שהבנת שאת וחברותיך לא במצב טוב. יכולה לספר איך זה התחיל?

"סיפרתי קודם שהייתה לי חברה שרציתי לחקות. באותה תקופה אני והמשפחה שלי עברנו לחיפה, והתחלתי ללמוד בבית ספר חדש. גם שם נתקלתי בהמון בנות שמה שהעסיק אותן בחיים זה הג'ינס של ליווייס, והמשקל שלהן. רציתי להשתלב חברתית ולהרשים אותן, וזה הקלף שהיה לי. לנסות ולהיות כמה שיותר רזה. וככה זה התדרדר. גם בבית היו תגובות מאוד מפרגנות כלפי הדיאטה, כלפי כמה רזיתי. כשאמרתי שאני מרגישה שאני שמנה ולא יפה, אז אמא ואבא אמרו לי 'ניקח אותך לדיאטנית, ניקח אותך לעשות ספורט, ניתן לך פתרון כזה או אחר, העיקר שתרגישי יפה'. הכל היה ממקום של רצון טוב אבל זאת הייתה עוד אבן בדרך".

מתי הדברים השתנו?

"בכיתה י' עברתי לבית ספר אחר, ופתאום שם משהו נפתח אצלי. התלמידים היו הרבה יותר ביקורתיים, הם השמיעו את דעתם לגבי אידיאל היופי והקול היה מאוד שלילי ואני שמעתי את זה מהצד, ופתאום חשבתי שאולי באמת אני מפספסת פה משהו. אני ממש יכולה לזכור את הרגע בו משהו בי התחיל להשתנות – הלכתי עם חברות שלי לפלאפל. זה היה בכיתה י', כולן הזמינו חצי מנה, אבל אני נרתעתי ואמרתי שאני לא יכולה לאכול לחם, ומטוגן. פתאום חברות שלי הבינו שהתפיסה שלי מאוד לא נכונה. הן גם הראו לי את זה מהצד ואמרו לי 'למה שאת לא תאכלי פלאפל כמו כולם? מה לא בסדר?'. אני חושבת שזה עשה לי סוויץ' מחשבתי. וזה בעצם הוביל אותי למה שאני היום. לתפיסה שלי, להבנה שלי. הבנה של איפה זה נוגע לי ואיפה זה נוגע לחברה. איפה אני רוצה לנתק את עצמי מקול שאני לא אוהבת לשמוע".

והיום את שלמה עם מי שאת, ואיך שאת נראית?

"עברתי תהליך מטורף מאז. זה אף פעם לא יהיה מושלם. אני יכולה להגיד 'כן, אני חושבת שאני יפה', אבל יש ימים שאני לא חושבת שאני יפה ויש רגעים שאני אומרת 'אולי אני צריכה קצת להרזות', ' אולי איפור', 'אולי שינוי שם'. אין מה לעשות, זה משהו שמלווה אותך כל יום אני בטוחה שכולן יודעות ומזדהות. זה לא משהו שלגמרי עובר אבל כל יום אני לומדת איך אני מרחיקה מעצמי את הקולות שאני לא אוהבת. איפה אני מדברת רציונלית עם עצמי ואיפה אני מגזימה. מה אני אומרת שאני רוצה לאמץ ומה אני לא רוצה לאמץ. ולפעמים, כן, בא לי לקנות איזה שמלה כדי להרגיש יפה ולפעמים בא לי לעשות יותר ספורט כדי להתחטב. והכל בסדר והכל יפה עד שאני מגיעה למקום של הקנטות עצמיות כשאני אומרת לעצמי 'את מכוערת'. כשזה קורה אני אומרת לעצמי 'רומי, תעיפי את זה ממך'. צריך לדעת איך לעשות את ההפרדה הזאת".

יש לך מסר נוסף שחשוב לך להעביר לאימהות ואבות?

"אני רוצה להדגיש שאני לא מאשימה אף אחד. ממש ממש לא. אני חושבת שכולנו באותה סרט, אימהות, ילדות, נערים וגברים. כולנו מתמודדים עם הדרישות והלחץ החברתי להיראות בצורה מסוימת ולהתנהל בצורה מסוימת. לכן ממש חשוב לי להגיד שאני לא מאשימה אימהות, אני פשוט בעד לדבר על הנושא הזה ולפתוח אותו. לראות איך אנחנו מכניסים אותו למודעות שלנו".        

דימוי גוףהורותהפרעות אכילה