תחקיר רמב"ם: "אני אחוזת אימה. מפחיד לגלות שמערכת הבריאות מוותרת עלינו"

בעודי ממתינה להיכנס לאונקולוג בבית החולים זה תפס אותי. עצרתי הכל, המומה ומזועזעת ישבתי אל מול אותה כתבה המבשרת כיצד חולי סרטן קיבלו תרופות כימותרפיות שפג תוקפן בבית החולים רמב"ם. אני קוראת את השורות בנסיון להבין כיצד מחדל כזה קורה בבית חולים המטפל בלא מעט מטופלים כמוני ובחבריי הגרים בצד הצפוני של מפת הארץ. ככל שאני מתקדמת בקריאה אני מתכווצת יותר ויותר בכסא חדר ההמתנה של בית החולים, הבטן מתהפכת מכעס ודמעות מציפות אותי.

זה קרה ממש לא מזמן, בין השנים 2016-2017. בתחקיר המלא צויין כי נמסרו עדויות של עובדים שונים בבית החולים המעידים על כך שהמעבדה האחראית על הכנת התרופות לחולי הסרטן של בית החולים רמב"ם עשתה שימוש תדיר בתרופות פגות תוקף. עוד נכתב כי לא היה מדובר בטעות אנוש, הכל נעשה בידיעה מלאה ואף שונו נתוני רישום התרופות על מנת להסתיר את התיישנותן. חשוב להבין, משרד הבריאות מחייב החזרת תרופות פגות תוקף לספק. תרופות רגישות אלו עשויות לאבד את יעלותן ואף להסב נזקים ולסכן חיים. גופם של מטופלי הסרטן מדוכא חיסונית ופגיע באופן מורכב. ובכל זאת, תרופות אלו סופקו למטופלים רבים ללא כל הבחנה, וביניהם גם ילדים.

אומרים שהסרטן "יכה" באחד מתוך שלושה אנשים לפי הסטטיסטיקה כיום. לפני כשנה וחצי, קצת לפני גיל 33 הוא הכה בי. הייתי באמצע החיים שלי. לפני כניסה לבית חדש, בנסיונות כניסה להריון ועם קריירה חזקה ומתפתחת. חליתי בסרטן השד ומאז אני מטופלת בבית החולים "שיבא – תל השומר" תחת פרוטוקול טיפולים קשוח וקפדני שכלל כ-16 סבבים של טיפולי כימותרפיה, ניתוח, הקרנות ועירויים ביולוגיים.

לטיפול הכימותרפי משקל מאוד כבד בהחלמה שלנו החולים האונקולוגיים, התגובה לכימותרפיה בדרך כלל תבשר על סיכויי ההחלמה שלנו. הטיפולים מביאים עימם תקופה פיזית ומנטלית לא פשוטה בכלל, בלשון המעטה. כל הפעולות הזניחות שכל אחד מאיתנו עושה מידי יום, כמו לקום מהמיטה הופכות לכמעט בלתי אפשריות. אך למרות זאת, אנחנו מתכנסים למוד לחימה. מלווים בחברים קרובים, בני זוג או משפחה אנחנו מתייצבים מידי שבוע באשפוז היום האונקולוגי, מתיישבים על הכורסאות הקרות, נדקרים שוב ושוב ומכנסים את הגוף שלנו למצב לחימה שלא מותיר בנו כוחות פיזיים לתפקד. אנחנו מבינים ויודעים כמה חשוב שהטיפול הכימותרפי יעבוד, אנחנו באמת רוצים לחיות.

שגרת הטיפולים האינטנסיבית מאלצת אותנו להכיר בבית החולים כביתנו השני. אנחנו מאמינים בבית הזה ובצוותים שלו שישמרו עלינו במסירות, שיקנו לנו בטחון מירבי ויביאו אותנו להחלמה או להארכת תוחלת חיינו לצד הסרטן. מציאות שבה מטופלים אונקולוגיים מפקירים את הבריאות שלהם בידי צוותים רפואיים הבוחרים לזלזל בחיים שלמים ויקרים איננה מתקבלת על הדעת. מטופלי רמב"ם באותן השנים המתמודדים עם הסרטן, ומשפחות המטופלים שאיבדו את יקירהן צריכים עכשיו להתמודד עם רשלנות רפואית פושעת, חוסר ודאות, אימה וחרדות. הבית השני שלהם קרס עליהם, הם צריכים עכשיו להרים את הראש ולהבין כיצד אינם מפקירים את הבריאות שלהם בשנית. אינני מטופלת ברמב"ם ואני מלאת כעס ואחוזת אימה כי המציאות הזאת מכה בנו כאן ועכשיו.

מערכת הבריאות מוותרת עלינו ומרימה ידיים. כשרופאים עובדים מעל ל-20 שעות רצוף, כשאין מספיק צוותים רפואיים, כשיש יותר מאושפזים ממיטות וחדרי אשפוז, כשתורים לבדיקות מצילות חיים כמעט ואינם קיימים וחולים כרוניים צריכים להפעיל קשרים אישיים כדי להדחק בהם וכשרפורמת הקנאביס החדשה מפקירה חולים כרוניים ללא תרופות – זה מזעזע. והזעזוע הזה צריך להרעיד את האדמה כדי להגיע לכולם.

אנחנו מדינת ישראל, אותה מדינה קטנה ומתוקנת ששואפת שכל העולם יכיר בה ובקידמתה הטכנולוגית על אף פרק הזמן הקצר בו היא קיימת. עשינו כברת דרך, באמת. אי אפשר לקחת את זה מאיתנו. אבל לא משנה כמה נתקדם טכנולוגית, כמה משרד הבריאות יילחם על סל בריאות שיציל חיים, כמה תקציבים יעברו או כמה ימי בחירות וקמפיינים לראשות הממשלה יהיו. אם לא נבין ונדע כל אחד מאיתנו שאת הבריאות שלנו ושל כלל החולים אסור להפקיר, שום דבר מזה לא יהיה שווה. ואיך אפשר בכלל להתפאר בהישגים שאין כבר ערך לחיי אדם? על אחת כמה וכמה כאשר מדובר בצוותי רפואה שהפרו את הקוד האתי והמוסרי אשר שם את בטיחותו ובריאותו של המטופל כערך העליון ביותר ברפואה.

אני רוצה להאמין שההפרה הבוטה הזאת לא תקח מאיתנו את האמון שיש לנו ברופאים ובאנשי מערכת הבריאות אשר ממלאים את תפקידם מתוך שליחות מוחלטת ואמונה בשמירה על בטחוננו ובריאותינו, ויש לא מעט כאלו. רק צריך לדאוג שאלו יסללו את המציאות שלנו ואת המשך דרכם של כל העוסקים ברפואה בהווה ובעתיד.

בית חולים רמב"םמחלת הסרטן