'כשהסרטן חזר בפעם השלישית הבנתי שהוא פה לתמיד ואני אחיה איתו בשלום'

לפני שלוש שנים, חליתי בסרטן השד. ברגע אחד כל הצבע השתנה ובמשפט אחד בטלפון הכירורגית הופכת אותך מאישה צעירה ובריאה לחולה אונקולוגית. שנה וחצי נמשכו הטיפולים שלי, וסיימתי אותם ב-6.6.18, בטיפול ביולוגי בעירוי. אחרי שסיימתי את הטיפולים תהיתי, האם אפשר לסגור את הפרק הזה מאחורי, האם אפשר אי פעם להמשיך הלאה? אני משכתי כל הזמן לאותו מקום אליו כל הרופאים שלי כיוונו – החלמה מלאה. הרופאים מחכים לנקודת הציון אחרי חמש שנים של אי חזרת המחלה, ובמקביל את אמורה ליטול כדורים אנטי הורמונליים על בסיס יומי במשך שבע שנים, ואת מגדירה את עצמך בדרך לשם כמחלימה, אבל הדרך הזו מובילה תמיד אל הסטטוס הנכסף – בריאה

היום האחרון לטיפולים לפני שנתיים – 'לקום מחר בבוקר עם שיר חדש בלב'

בדיוק שנה אחרי סיום הטיפולים שלי, ב-6.6.19, נפטרה אחותי לסרטן. הספקנו להיפרד בערב לפני, באיכילוב, בזכות חברה יקרה שלה שהתקשרה ואמרה לי לבוא. הספקתי להחזיק לה את היד, לשיר לה, לבכות איתה, לחבק אותה ולהגיד לה שזה בסדר, מותר לה לנוח. היא גם הזכירה את חלאסרטן שבזכותם הכרנו.  

ואז, בספטמבר האחרון, התחילו כאבי הראש. הם תקפו ואי אפשר היה להתעלם מהם, חזקים ולופתים וכאלה שאף כדור לא מצליח להעביר, גם לא 50 טיפות אופטלגין. הכאב חזק ומעיר בבוקר, ומתעמעם במהלך היום. ואני מנסה להתעלם, אולי אם אעצום עיניים ממש חזק ואסע לתאילנד הוא יעלם? זה לקח חמישה ימים של כאב כדי לשלוח מייל לאונקולוגית, ותשובה מיידית שלה שלחה אותי לעשות MRI, כדי, כמו שהיא אמרה, לשלול. את הבדיקה המלבבת עצמה עשיתי ביום השלישי של ראש השנה, בצהריים. הטלפון מהאונקולוגית הגיע יומיים אחרי, והנה שוב, אני מקבלת בשורה טלפונית. הפעם היא מדברת על גרורה במוח, שמסתבר שהייתה שם מההתחלה, התמקמה וגדלה לאט לאט, עד שהחלה ללחוץ על הצדדים וליצור בצקת, וממנה הגיעו כאבי הראש והסחרחורות. הגרורה, מסתבר, יחידה, בחלק התחתון של המוח, מה שנקרא בשפה המקצועית צרבלום, או מוחון.
שלושה שבועות עברו בין האבחון לניתוח, בהם בעיקר היו חגים. הבדיחה הידועה בה אומרים על משהו שהוא לא מסובך כי זה לא ניתוח מוח הפכה ממשית פתאום, כי מה אם זה בדיוק כן ניתוח מוח? שבוע האשפוז שאחרי הניתוח היה קשוח, אבל אחריו, לאט לאט ובזהירות, אפשר היה לראות את האור. חודש מאוחר יותר הייתה הרדיוכירורגיה, הקרנה חד פעמית של חצי שעה כשאת נתונה בתוך מסיכת רשת על הפנים, קלסטרפובית משהו, מוברגת לשולחן של המאיץ ונותרת לבד עם המכונה, וזאת משייפת עם הקרינה את איזור הניתוח כדי להבטיח שלא יישארו שאריות מהגרורה. ואחרי זה, לא היו להם יותר תכניות, מבחינת הרופאים סיימתי את מה שהיה צריך לעשות, ואפשר להתחיל שיקום לכיוון החלמה מלאה. המונח שהרופאים השתמשו בו, כמו בפעם הקודמת, היה בריאות. החלמה מלאה. ואני הקשבתי.

עם הרשת בדרך לטיפול הרדיוכירורגיה

אין ספק שהפרוטוקול בפעם הזאת היה קצר ואכזרי, והשיקום ארוך וקשה. החלמה מניתוח מוח מכילה בתוכה כל מיני מתנות שלא מפסיקות לתת כמו כאבי ראש בלתי נסבלים מכל טריגר קטן (ככה את מוצאת את עצמך נטרפת מכאב בגלל רעש של גזם גינות) או תקופה בה אסור לך להישאר לבד ועושים עליך תורנות בייביסיטר, או הדברים הפשוטים ביותר כשאת לומדת מחדש לעמוד יציב, ללכת לבד או לרדת מדרגות. 

שלושה חודשים ועשרה קילו יותר מאוחר יותר הפסקתי סוף סוף את כדורי הסטרואידים, והתחיל השיקום האמיתי, החזרה לחיים. חזרתי לקבוצת הריצה המדהימה שלי של חלאסרטן, ואחרי שלמדתי ללכת, למדתי שוב לרוץ. התקדמתי לאט, עקב בצד אגודל, יום ביומו, מתרוממת מהאפר כמו עוף החול, כשבאופק ההבטחה של ההחלמה המלאה, הסטטוס הנכסף.
בסוף פברואר, רצתי עם הקבוצה המדהימה שלי 5 ק"מ במרתון ת"א. לא האמנתי שזה אפשרי, סיימתי אותם כשאני קצת רואה שחור בעיניים, קצת מסוחררת, אבל עדיין, לא הפסקתי לרוץ כל הדרך. הסטטוס הנכסף נראה ממש אפשרי, ממש קרוב, הושיטי היד וגעי בו. 

קבוצת חלאסרצים של חלאסרטן בדרך לריצת 5 קילומטרים במרתון תל אביב פברואר 2020

ואז הגיעה הקורונה. האמת, זה היה כמעט פואטי. צחקתי שהעולם כולו מיישר איתי קו. פתאום לא רק אני בחל"ת, אלא כולם. פתאום שואלים אותי איך אפשר לקבל את אי הוודאות ואני מסבירה לכולם סביבי, יום ביומו. לחבק את הלא נודע, ללמוד לדעת רק כמה שעות קדימה, לתכנן רק עד ארוחת הצהריים. זן ואמנות אחזקת האופנוע והכנת החלות. בזמן הסגר קבוצת הריצה שלי המשיכה להתאמן בזום, יום יום, נפגשים בוקר וערב לאימוני חיזוק, ובין לבין אני פורחת ומתקדמת בצעדים גדולים אל ההחלמה, ואנחנו נסגרים בארבעת הקירות שלנו, אני והמשפחה הקטנה שלי והעולם שבחוץ נעלם, לפחות עבורנו.

אלא שאז, בערך באמצע אפריל, מתחילים לתקוף כאבי ראש, והם מוכרים, מוכרים מדי. ובאימונים בזום אני לא מצליחה לעשות תרגילי שיווי משקל על רגל אחת, ולא מצליחה לקפוץ, ולא לרוץ במעגלים. אני מעבירה עוד כמה ימים בהכחשות, ומזכירה כל הזמן שמתוכנן לי MRI ראש ל-13.5. בלחץ של האיש ועוד שתי חברות אני שולחת הודעה ב-1.5 לנוירוכירורגית שלי, מקווה שהיא תפטור אותי ב'שטויות, נחכה לתאריך המקורי של הבדיקה', אבל היא ממליצה להקדים. אני עוד ממסמסת את זה יומיים ומתקשרת למוקד אסותא והנציגה מעבר לקו כבר אומרת שיחזרו אלי, וכשאני שואלת אם יחזרו אם יצליחו להקדים היא מתקנת אותי – 'לא הבנת, מקדימים לך, יחזרו כדי להגיד לך אם זה מחר או מחרתיים', ומהר מאוד חוזרים אלי עם מועד למחרת היום, לפנות בוקר. אני זוכרת שאמרתי לעצמי שלוקחים אותי שם נורא ברצינות.  

כשיצאתי מהבדיקה, שאלה אותי חברה מה קורה עכשיו. 'עכשיו מחכים' אמרתי לה. 'אם הכל בסדר, תגיע תשובה דרך האתר תוך עשרה ימים. אם לא הכל בסדר, יגיעו בטלפון אליך תוך יומיים'. מה שלא ידעתי, זה שמפעם לפעם זמן ההמתנה לתוצאות מתקצר. כי הפעם לא עברו יומיים. אחרי שש וחצי שעות התקשר אלי הרופא, והנה אני שוב מקבלת בשורה טלפונית, פעם שלישית גלידה. חבר אהוב הזכיר לי את מקור המשפט הזה- third time I'll scream. 

אם חשבתי שהפעם הראשונה הייתה רכבת הרים, הפעם השנייה הייתה הרכבת המתקדמת, של הגדולים, והפעם הזו, הרכבת עם שני הסיבובים המלאים, והרגליים באוויר. בקצב הסטרואידים הגעתי כבר למחרת לרדיולוג שקיבל אותנו יחד עם האונקולוגית, ומיד בסוף הפגישה כבר נכנסתי לסימולציה להקרנות. הפגישה הייתה ביום חמישי וביום ראשון התחלתי כבר 12 הקרנות לראש. שוב מסיכה, שוב מבריגים אותך לשולחן, קצת אחרת, אבל המהות אותה מהות. יומיומי, סיזיפי, 12 פעמים, 12 ימים, שבועיים ועוד יומיים שבהם כל יום הקרנה, כל יום סרט. כל יום שייק פירות קר ומשמח בסוף, כל יום עם האחיות הנהדרות שלי שלוקחות אותי לסירוגין להקרנה ומשם לשייק, ואני, מהבוקר מחכה לשייק שאחרי.
מודה, באמצע ההקרנות, לא ראיתי עתיד. ראיתי מסך גדול ושחור. ראיתי את יום השנה של אחותי לסרטן, בדיוק בסיום ההקרנות, ואותי אולי מצטרפת אליה. אמרתי לאיש שלי שהבית שלנו לא מתאים לשבעה. חשבתי באמת באמת, שהדרך סיזיפית מדי, כואבת מדי, מתישה מדי. כמו בשיר 'הדרך הביתה' של השמחות עם הביצוע החודר של רונה קינן:

"בדרך הביתה, את אומרת, בסוף עוד יהיה לנו טוב 

אני אומר לך עד הבוקר הכאב הזה יחלוף 

את מחשבת כמה זמן הסיפור הזה ממשיך, לא, לא נגמר. " 

ואז, לאט, עקב בצד אגודל, עברו גם הימים האלה, הימים האיטיים ביותר בעולם. נגמרו ההקרנות. 

יומיים אחרי, מסוחררת מתופעות הלוואי ומקצב רכבת ההרים, כבר התייצבתי בטיפול יום, כדי לקבל את הכימו משולב הביולוגי שלי. קוראים לטיפול שלי קצאיילה. שזה כפי שאמרנו האיש ואני, שם של ילדה יהודייה מהגטו. לא ביקרתי בטיפול יום מאז אותו תאריך סמלי 6.6.18, כשסיימתי את הטיפול הביולוגי לסרטן שד מהסוג הרגיל (לא הגרורתי) וכששאלנו את האונקולוגית שלי כמה טיפולים יהיו, היא צחקה ואמרה שאם עוד 5 שנים ימאס לנו מטיפול אחת לשלושה שבועות, נדבר. זה מעכשיו ולתמיד. מעתה ועד עולם. היום הראשון של שארית חיי, ליטרלי. אם נקביל את זה לעולם העבודה, קיבלתי קביעות. וקביעות בסרטן, זאת אומרת שכבר לא מדברים על הסטטוס הנכסף, לא מדברים על החלמה. את חולה כרונית. 

זה לקח זמן אבל לאט לאט התחלתי לקום מהאפר. המסך השחור התחיל להתפזר לאיטו ושוב ראיתי שמיים. וראיתי את האחד בספטמבר, שבו הבן שלי יעלה לכיתה א'. ראיתי את זה קורה. זה קרה לאט, בתהליך, לא בבת אחת. ב-6.6.20 שנה בדיוק אחרי מותה, שחררתי את אחותי לסרטן. כמו בסדרה 'החיפושית המופלאה' של דיסני תפסתי אותה ברכות, הפכתי את הפרפר השחור שהיא הייתה, לפרפר לבן, ובעדינות שלחתי אותה להתעופף מכאן. פקחתי עיניים קדימה, וראיתי חיים. והחלטתי להפסיק להיאבק.

לסרטן תמיד יש קונוטציות של מלחמה. מאבק, תנצחי אותו, תכסחי אותו, תתני לו בראש. ואני, נמאס לי להשחית אנרגיות מיותרות שאין לי על מאבקים. לא באתי לנצח ולא לכסח ולא לעשות מלחמות. אני עושה שלום עם הסרטן שלי, ורוצה לחיות איתו, לצידו, ולחיות טוב. אחותי לסרטן אמרה שאם יש מי שמנצחים, יש גם מפסידים. ואני לא מוכנה לקרוא לחברות שמתו בדרך מפסידות, כי הן לא. אז אל תסבירו לי איך לחיות ומה לעשות, ואל תגידו לי שהדרך היחידה היא אופטימיות, כי בתי הקברות מלאים באנשים אופטימיים, אל תפנו אותי לסיפורים אחרים של כאלה עם סרטן שהמשיכו לחיות ואל תתנו לי מתכונים לאיך נכון לחיות. אל תגידו לי מה לעשות כי זה הסרטן שלי, תנו לי להחליט מה לעשות איתו ואיך להגיב. 

הסרטן שלי הוא לא מטאפורה, הוא לא אירוע מחולל בתסריט. הוא כאן, נושם, חי, חלק ממני ומהתאים שלי. הוא לא מפחיד, ולמרות שאני מבינה שאתכם הוא מלחיץ, אותי הוא משחרר. בטיפול הקצאיילה השני שלי קמתי בבוקר בשמחה. הסביבה ציפתה שאהיה מבואסת או מפוחדת מתופעות הלוואי ואני ישבתי בטיפול יום, הבטתי על השקית הזו עם התרופה בתוכה ואמרתי תודה. הנוזל הזה בשקית, מכניס לי שמחה וחיים לוורידים, ויחד איתם גם רעל שיהרוג את התאים הרעים. אני כאן לחיות, ולחיות טוב, כמו כולכם. ההבדל בינינו הוא המעטה מעל אשליית הבריאות, כי אני את שלי הסרתי, ויחד איתו ירדה גם החרדה, כי אין לי ממה לפחד יותר. אני ממשיכה לחיות יום ביומו, לא יודעת איך ארגיש מחר בבוקר, אבל שמחה תמיד ללכת לאכול גלידה. מתי שהוא בתחילת הפעם השלישית אמרתי שאני חיה בזן או בשיר של החבובות. אחרי הכל, יש לי את כל מה שאני צריכה ממש מולי והחיים יפים כשיש מי ששרים לצידי. 

נגה קלינגרסרטן השד