"למירית הררי הייתה יכולת מופלאה לגרום לאנשים להסתכל פנימה לתוך עצמם ולקוות"

כולם משתפים היום בתובנות ופוסטים שמירית הררי כתבה, אבל מה שאני בוחרת לזכור ממנה זה את החיוך שלה. את מירית הררי ראיתי בפעם הראשונה לפני 6 שנים בערך. אני עבדתי ברדיו והיא הגיעה לבקר את דידי. הרדיו היה מלא באנשים והיא הקפידה לחייך לכל אחד שפגשה בדרך אל בעלה, וזה לא היה דבר מובן מאליו במקום כל כך אינטנסיבי. זה מוזר אבל הפגישה הקצרה איתה נחרטה אצלי בלב. אני ממש זוכרת את המבט שלה, את האופן בו הקפידה לשאול בשלומי אפילו שלא ממש הכרנו, ואת החיוך הענק שלה שהיה מלא באופטימיות וגרם לי לעצור את כל מה שעשיתי ולחייך בחזרה, לא משנה כמה הייתי לחוצה באותו הרגע. עד כדי כך החיות שלה הייתה ממגנטת.

כמה שנים קדימה וגיליתי כמו כל עם ישראל שמירית חלתה בסרטן הלבלב. בפוסט אמיץ בפייסבוק היא סיפרה על האבחנה, על הניתוח המורכב ועל תחילת ההתמודדות וכתבה: "אני לא יודעת כמה זמן עוד נותר לי לחיות אבל אני יודעת היום איך אני בוחרת לחיות אותו. האושר שלי היום זה החופש שקיבלתי והשחרור שהענקתי לעצמי מכל טרדות העולם הזה. אני בטוחה שהסרטן הגיע בגלל אורח החיים המטורף שחייתי בו וכנראה הייתי צריכה את הסטירה הזו כדי להבין מה חשוב ואני שמחה שזכיתי לזה עוד בימי חיי כשיש לי עוד מה לתקן. בזכות המחלה אני שוחה בים, מטיילת, מנצלת את הזמן עם המשפחה לבילוי איכותי אמיתי וחיה בעוצמה של שחרור וגאולה שטרם חוויתי בחיי. היום אני חיה את היום בלבד וסופרת כל שניה כדי שתהיה מדויקת עבורי".

מאז אותה "יציאה מהארון" מירית לא ויתרה לעצמה והקפידה לשתף בכל מה שהיא עוברת: כשסבלה מכאבים, כשאיבדה את השיער, כשהיה לה קשה להרים את עצמה, כשהכריחה את עצמה להמשיך, כשרקדה בחתונה של בתה אבישג. למרות הקושי היא הקפידה לתאר את התחושות שלה ואת המציאות בה היא חיה בלי פילטרים – ובכך עזרה לאחרים להתמודד עם המחלה ועם הבושה שלעיתים מתלווה אליה, כי לאף אחד לא קל להראות שהוא חסר אונים.

מירית ז"ל רצתה לעזור לחולים אחרים להרים את הראש ולהראות להם שאפשר להתמודד ולהתנהל אחרת עם המחלה ועם הזמן שנשאר אבל באופן מדהים היא השפיעה גם על כאלו שלא התמודדו עם בעיות בריאותיות ופשוט היו צריכים תקווה. כל אחד מאיתנו יכול היה למצוא את עצמו מזדהה עם המילים שהיא כתבה, ולקחת את המשפט המדויק בשבילו שיאזן אותו באותו רגע ויגרום לו לנשום. לפעמים אפילו היה נדמה שהיא יותר מאושרת מאיתנו הבריאים שכלואים במירוץ החיים ובשגרה השוחקת.

זה מדהים איך אדם שלא הכרת נכנס לך ללב וגורם לך לצלול פנימה לתוך עצמך, מירית הררי הצליחה לעשות את זה. היא נכנסה ברגע מדויק לחיים שלנו, שניה לפני שכל העולם זז לנו וכל מה שהכרנו התערער והיא הראתה לנו שגם כשקשה צריך להרים את הראש ולהמשיך, לא לפחד מהאמת ולא לוותר לעצמנו.

עדיין לא חלפה יממה מאז מותה, ועמוד הפייסבוק של מירית מלא במאות פוסטים של גולשים שמספרים על ההיכרות איתה ועל ההשפעה העמוקה שהייתה לה על החיים שלהם. סגר או לא, כל מי ששמע על מותה של מירית עצר לחשוב עליה ובאותה נשימה בה התאבל על לכתה נזכר ביכולת שלה להישיר מבט למציאות ולשמוח. למירית הררי הייתה יכולת מופלאה שאין להרבה בני אדם – היא גרמה לאנשים להסתכל פנימה לתוך עצמם ולקוות. היא עשתה את זה בחייה, והיא עשתה את זה גם במותה.

באחד הפוסטים האחרונים שכתבה שיתפה מירית: "אתמול ברגע נעים אחותי שואלת 'האם אפשר להגיד שכיף לנו עכשיו?' ואני עונה: 'בוודאי שכיף לנו. הרי אנחנו חיים בכאן ועכשיו וזאת המשמעות האמיתית. להתרכז ברגע הזה, בטוב שבו ולהפיק את המקסימום'".  לזכרה, בואו לפחות היום נתרכז ברגע, ופשוט נחיה.

מירית הררי