בנה הקטן נדבק בחיידק אלים: "ניתן היה למנוע את הגיהנום שחווינו"

השעה שתיים או שלוש לפנות בוקר, ושי שלי הקטן, רק בן שנה וחצי, בוער מחום ולא מפסיק לבכות. אני נותנת לו אקמול, מחכה שהתרופה תעשה את שלה, אבל הזמן עבר והחום לא יורד. וכך כל הלילה, שנינו ערים, והוא לא מפסיק לבכות, משהו מכאיב לו ולא נותן לו מנוח. עם בוא הבוקר אני מרימה טלפון למרפאה ומקבלת הנחיות מהרופאה – אמבטיה, אקמול ומעקב. אני מכינה את האמבטיה ומכניסה את שי, אבל הוא תשוש כל כך מהחום ומהלילה הקשה, בקושי מצליח לעמוד על רגליו. בסיום האמבטיה אני מלבישה אותו בחיתול ופתאום שמה לב לשטפי דם באזור ישבנו, שטפי דם שלא היו שם כמה שעות קודם לכן. ושוב טלפון למרפאה, הפעם הרופאה שומעת את שאני מתארת והיא מורה לי להגיע אליה בהקדם האפשרי. "רבע שעה אני אצלך". אני מיד מארגנת את הילד ואנחנו ממהרים ברכב למרפאה.

לרופאה מספיק מבט אחד כדי להבין את חומרת המצב והיא מזמינה ניידת של טיפול נמרץ "חשד לחיידק טורף, דלקת קרום המוח". לא הבנתי שום דבר. אני מתקשרת לבעלי, מנסה להגיד לו שלוקחים את הילד לטיפול נמרץ, אבל מרוב בכי בקושי מצליחה להשחיל מילה. הוא מבין שמדובר במצב חרום, ממהר להצטרף אלי לקופת החולים, ויחד אנו נוסעים לטיפול הנמרץ. במשך כל הזמן הזה אני לא מפסיקה להפסיק לבכות, והילד שלי בוכה איתי בשארית כוחותיו.

מיתר זקספור. צילום באדיבות המשפחה

לא עובר רגע מאז שאנו מגיעים לטיפול הנמרץ וכבר קבוצת רופאים מכתרים את שי מכל צד ומסלקים אותנו מהחדר. שי מפחד ומנסה לצעוק "אימא הביתה" בלי קול. אנו צופים בו מצדו השני של החדר השקוף, רואים איך מחדירים לו עוד עירוי ועוד עירוי לגופו הקטנטן. ברגע שאפשר אנחנו מתאחדים איתו אבל שוב מבקשים מאיתנו לצאת לבדיקה נוספת, הפעם לקיחת דגימה מעמוד השדרה שתוודא מה מקור דלקת קרום המוח, נגיף או חיידק?. זה לוקח 40 דקות ארוכות שמרגישות כמו נצח, שבהם אני מדמיינת את הגרוע מכול.

הרופא יוצא מחדרו וקרא לנו להגיע למשרד. מסביר לנו שהבדיקה גילתה שהדלקת היא חיידקית, אבל לא ברור מאיזה חיידק, נדע רק עוד כמה ימים. הוא מדגיש שאנחנו עומדים לקראת 24 שעות קריטיות, שצריך לחכות ולראות האם האנטיביוטיקה משפיעה, האם החיידק יביא לקריסת מערכות או שהטיפול יעבוד. עוד הוא מסביר איך שלחיידק יש לפעמים השלכות קשות, שהוא יכול לפגוע במערכת העצבים ולגרום לנזק בלתי הפיך. האם זה אכן יקרה? אין לדעת, כל שנותר הוא לחכות.

את אותן 24 שעות אנו מבלים בין החדר המבודד שבו שוכב שי, מחובר לכל מכשיר אפשרי, לבין המשפחה שמחכה בחוץ. ההורים מחזקים אותנו, "שי הוא ילד חזק", "הוא יעבור את זה", "יהיה בסדר", אבל בתוך תוכי לא הפסקתי לפחד לרגע.

היום אנו כבר יודעים שמדובר היה בחיידק המנינגוקוק B, אחד מזני המנינגוקוק הנפוצים יותר בישראל. החיידק פלש לזרם הדם של שי והוביל להתפתחות של דלקת קרום המוח. הטיפול באנטיביוטיקה שקיבל עם הגעתו לבית החולים יכול למנוע את הנזק שמחולל החיידק, לעיתים אפילו למנוע מוות. היום אני גם מבינה שאם לא היינו מגיעים בזמן לרופאה ואם לא היו מתחילים את האנטיביוטיקה בזמן, היינו נמצאים במקום אחר לגמרי.

24 השעות הראשונות עברו, האנטיביוטיקה עשתה את שלה, שי יצא מכלל סכנה והתחלנו לראות את האור שבקצה המנהרה. באותו שלב עדיין לא ידענו מה הנזק שהותיר החיידק. שי נשאר בטיפול נמרץ עוד כמה ימים, בכל יום עשו עוד בדיקות דם כדי לראות מה מצבו, כל בדיקה מקפיצה את הלב. אחרי כמה ימים כאלו המדדים חזרו לעצמם, כל הבדיקות יצאו תקינות, זכינו בנס.

עם גילוי החיידק גילינו דבר נוסף, כל זה יכול היה להימנע. כבר כמה שנים שקיים בישראל חיסון כנגד חיידק המנינגוקוק B שמשרד הבריאות ממליץ לתת לילדים עד גיל שנתיים. החיסון לא נמצא בשגרת החיסונים, ולכן כמו רבים אחרים גם אנחנו לא הכרנו אותו. היום אני מבינה כמה הוא קריטי וחשוב. אנחנו יצאנו מזה בנס אבל זה היה יכול להסתיים אחרת לגמרי. החיסון הזה יכול להציל חיים, וחשוב שכל הורה יכיר אותו, כי את הגיהינום שאנחנו חווינו אפשר היה למנוע.

הורותחיידק טורף