הדבר הכי גרוע בקורונה זה היום שאחריה

"את משוחררת, נתראה בווריאנט הבא". כך נמסר לי בשיחת טלפון קרירה וקורקטית מפיו של הרופא התורן העייף שתיבל את הודעת השחרור שלי מהבידוד עם מבטא ארגנטינאי ותיק אך סרבן. תוך דקה וחצי שהיא גם האנטי קליימקס המבאס בעולם, נחתמו השבועיים שקדמו לשיחה. כלומר, מהרגע הזה שהלכתי לבלות עם חברות, אבל הקוביד 19 הוא זה שהתעקש ללוות אותי הביתה, לעלות איתי לדירה ולהתנחל בתוך הגוף שלי לתקופה ממושכת. בקיצור, אם חשבתן שלהשתדך לאיתמר מחתונמי זה קשה – תחשבו שוב.

חשוב לי לשים כאן דיסקליימר: זה לא קמפיין או הזמנה לדיון על חיסונים ואתן מוזמנות לעשות עליי גוגל או חיפוש גופני (כמטאפורה, כן?) כדי לגלות שהלוואי ומישהו היה משלם לי כדי להיות פרזנטורית – אבל זה עדיין לא קרה. זה גם לא מונולוג על הנגיף שאי אפשר להפסיק לדבר עליו. קראתן על התסמינים, על הפגישה האינטימית עם מטוש או ההזדמנות לעשות דו-קיום משפיל עם בדיחות גרועות כי בדיוק אחות לבושה בחיג'אב נוברת במעמקי מערכת הנשימה שלך ואת רוצה שהיא תדע שהצבעת למפלגת העבודה ושהאמירה של אבתיסאם מרע'נה לא מבאסת אותך בכלל.

אני גם לא הולכת לדבר על 48 השעות שאחרי נבירת המטוש – שבסופן המזגן שלי זוכה מכל אשמה. או כמה מביש היה לקרוא את ההודעה על מסך הטלפון שבישרה על כניסתי למועדון קורונה. ועוד שנתיים אחרי שזה היה מגניב, עם חולים שקיבלו מספרים וקריירות באינסטגרם. אני לא כועסת, רק מאוכזבת ויש לי חום ומסתבר שהשיעולים שלי הם נשק ביולוגי עכשיו ואיך אני מתקשרת למלא אנשים ולא משווה את הסיטואציה לאיידס?

דמיינו פה עכשיו שקופית שמריצה שבועיים קדימה, אל ערב השחרור שלי שנחגג בגינה השכונתית שאתן מכירות יותר בתור כיכר הבימה/כיכר הפגנות/הוסטל למכחישי קורונה שבדיוק הרימו צעדה, השוו אותי לבהמה חובבת חיי עדר והפיצו את מיטב הידע הרפואי שרכשו באקדמיית הפייסבוק והפקולטה של החיים. בזמן שעליתי על רכבת ההרים החלודה של הבידוד הקיומי, מסתבר שיש מי שבנו פארק שעשועים לחובבי קונספירציות וסיפרו לי בביטחון מלא שכל מה שקורה לי הוא המצאה ושהחיים הם המופע של טרומן. בקיצור, אפשר להגיד ששמחתי לחזור לחיים ובכלל לא השתוקקתי לשוב אל חיק הבידוד החמים והרגוע. סתם, בכיתי כל הדרך הביתה.

דורין אליהו. במהלך המחלה והבידוד. 

אבל תל אביב, נשארה תל אביב. אף פעם לא היה לה זמן לחבק אותך, היא מקסימום תציע לך צ'ייסר, או תיתן לך מספר של פסיכולוגית טובה ובדיוק בגלל זה את אוהבת אותה כל כך. בין לבין, את פוגשת חברים, תוקעת את כל האלכוהול והפומו ומקפלת אותם כמו פיצה כי זובי לא אכלת עכשיו חודש. אבל אחרי שתסיימו עם הלרלרת המילניאלית, הטבילה בדיכאון והטביעה בחרדה, ההתפלשות בייאוש הכה כללי ופריבילגי בעולם וההשחרה הטבעית על בני גילינו שמצליחים יותר ממני בחיים (ואני אעדיף למות מלפרגן להם בהשקת האלבום שאף אחד לא רוצה לשמוע) – מישהו חייב להרוס את הכיף, להחליף נושא ולהכריז שלדעתו עדיף לחלות בקורונה ולגמור עם זה. 

הם שמעו שבשוודיה זה ממש עבד להם (לא נכון) ושאנשים צעירים פתאום חוטפים יותר התקפי לב מהרגיל (לא נכון) ושהמחזור יהיה חזק יותר/חלש יותר/ירוק יותר וסך הכל מותר להם לפחד. אנחנו חיים בישראל, האבות של חלקנו שחו בקישון, בני דודים של אחרים טבעו בגשר המכבייה, אחרים הפכו לאחים של תינוקות רמדיה וחלק סתם נדפקו מול אסון ורסאי בחדשות. אנחנו רגילים שלא מספרים לנו את כל האמת ושבדרך כלל מסתתר מאחוריה מחדל שיהפוך לסרט של רוני קובן. אבל תאמינו לי, אם תחלו, אתן לא תגמרו עם שום קורונה. להפך – זו תהיה רק ההתחלה. כי הדבר הכי גרוע בקורונה – זה היום שאחריה.

אני בת 27, בריאה לפי הנורמות המקובלות וסך הכל, חוויתי את הקורונה בסבבה, בדיוק על פי התחזית שנמסרה לי. לא הבידוד שבר אותי, לא בן הזוג שנדבק ממני ונאלץ להחמיץ 14 ימי עבודה כעצמאי, לא הצורך לחטא קרטוני חלב ומפתחות למען בריאות שותפתי לדירה, או להשתין עם מסכה. גם לא הבילוי בביב השופכין של האינטרנט או התחושה העגומה של לקום בבוקר, בצהריים או בלילה כי שום דבר לא מחכה לי. על זה אני כבר צוחקת, אבל הגוף שלי עדיין כועס. באנדרסטייטמנט. ואני ממש לא יודעת איך לפייס אותו.

היום המדע כבר העניק לתופעה הזו שם רשמי: "לונג קוביד", ובניגוד לנגיף עצמו – כאן הקונספט יותר מעורפל. מדובר בתופעות הלוואי שהגוף מתמודד איתן ביום שאחרי הבידוד. הן נלמדות ונחקרות ממש בימים אלו ומובילות למסקנות מטרידות. החל מאבדן החומר האפור במוח (זה שיש בשפע ממנו לצעירים, אך מעט מדי אצל זקנים דמנטיים), קושי בקליטת מידע, שכחה, העצמה של דיכאון וחרדה, האצה של תהליכי הזדקנות ועייפות כרונית. בקיצור: פחד אלוהים.

דורין אליהו, החלימה מקורונה אבל עדיין לא חזרה לעצמה

כאמור, אין לי עניין לזרוע פה אימה. זה לא קורה לכולם אבל זה בהחלט ניכר מספיק אצל החולים הצעירים ומשמעותי מספיק כדי לקבל את תשומת הלב של טובי המוחות. גם אלה שעוברים את המחלה "בסבבה" פתאום מתקשים להתקלף מהמיטה כי בדיוק עבר עליהם מכבש אחרי 16 שעות שינה שלא ממש הספיקו. קונספטואלית זה מרהיב אם נלווה לעניין חוף צלול, ריזורט יפה וקוקס ביד – לא כשיש חיים לנהל.

בינתיים, יותר ויותר אנשים שוכחים ממטלות שהתחייבו לבצע, מתקשים לקיים חיי חברה וזו רק ההתחלה וחלק מהמאבק הפרטי שלי. בימים הראשונים זה הרגיש כמו צירוף מקרים מפוקפק, אבל כשתשכחו את שם הרחוב שלכן או מי זו האישה בתמונה (בריטני ספירס, דה) ואיפה אכלתן אתמול ארוחת ערב – פתאום תבינו שיש מצב לבעיה. 

גם כשתתרסקו לשנת צהריים באמצע יום עבודה, זה לא יהיה כיף ולא מדהים ולא חלומה של כל אישה  עובדת. להפך. זה ייאלץ אותך להמציא תירוצים ללקוחות שלך כדי שלא יחשבו שאת עצלנית או חסרת אחריות כי על הנייר את אשת תוכן עצמאית שצריכה להיות זמינה 24 וכמעט 7 ואת רווקה בת 27 ואין לך טיעונים משכנעים וילד שדפק קקי גב של בוקר.

בחודש האחרון אני חיה בתוך גוף שטוען להיות שלי. אבל הוא לא, אני לא מכירה אותו ולא מכירה את העטיפה של עצמי. כבר לא משוכנעת שהמילים שלי מתחברות יפה כמו פעם, שאני בת זוג טובה, אחות, דודה או חברה זמינה ומתפקדת. אני לא מצליחה להוכיח את עצמי שליש יותר מאחרים כדי להרוויח שליש פחות מאחרים. אני עצלנית, מבולבלת, חסרת יכולת ולא יודעת מתי זה יעבור או אם בכלל. לפעמים הנשימה נעתקת ממני, ברוב המקרים זו סתם חרדה אבל עדיין זה תמיד קצת מפחיד. השמועות מספרות שכל עוד נמשיך לחלות כך גם יתרבו הווריאנטים וכך גם הסיכוי שלי לחטוף את הטראומה הזו בשנית ושל אחרים בשלישית יעלה. זה לא משנה מה דעתכן על תו ירוק או חיסונים, אתן באמת, אבל באמת לא רוצות לחלות בקורונה.

קוביד 19קורונה