שרה טנקמן משנה את מערכת הבריאות בישראל: "היו לי צירים והרופא אמר לי לשתות כוס מים"

לפני חמש שנים הוקמה קרן 'בריאה'. קרן ששמה לה למטרה להיות לובי לקידום זכויות נשים במערכת הבריאות. המייסדת, שרה טנקמן, בת 35 במקור מרעננה וכיום מיפו, הגיעה לרגע הזה שנתיים אחרי מה שאין דרך אחרת לתאר אותו מאשר אסון – לידה שקטה של תאומים.

שרה טנקמן, מייסדת ומנכ"לית קרן בריאה

"הייתי אז בהיריון בחודש חמישי עם תאומים, זה היה היריון ראשון אחרי הרבה טיפולים. פשוט התחילו לי כאבים מאוד חזקים, הייתי בבית לבד בשמירת היריון והחלטתי לנסוע למוקד של קופ"ח כדי להיבדק. אז לא ידעתי שמדובר בצירים, עד שהגעתי למוקד של קופ"ח הכאבים כבר התגברו בצורה משמעותית. אני הבנתי בלי שום ספק שמשהו לא בסדר. ביקשתי שיתנו לי להיכנס לרופא, ואמרו 'לא, יש לך תור'. נכנסתי לרופא כשהגיע התור שלי ואמרתי לו בצורה מאוד ברורה 'יש לי צירים, אני חושבת שאני עומדת ללדת, 'משהו קורה פה, אני צריכה להגיע לבי"ח'. הוא בדק אותי באולטרסאונד, הכול היה נראה לו תקין והוא אמר לי שכנראה מדובר בצירים מדומיינים, ואולי אני צריכה לשתות כוס מים להירגע. אני אמרתי לו שאין לי שום ספק שאני חייבת להגיע עכשיו למיון".

למרות הכאבים הגדולים בהם הייתה נתונה, טנקמן לא קיבלה יחס וטיפול ראוי: "יש מצבים שאנחנו כבר מתחילות לפקפק בעצמו, אולי כן, אולי לא, אני מדמיינת, לא מדמיינת, כאן לא, הגוף שלי שידר לי בלי שום ספק שאני צריכה להגיע לבי"ח. ביקשתי שיעזרו לי באמבולנס או משהו כזה, כי הייתי לבד ולירן בעלי עובד בב"ש. והם אמרו לי 'טוב, את יכולה לנסוע, יש לך זכות לנסוע, אבל אנחנו לא יכולים להתפנות ולעזור לך, אין שום סיבה'. אז בסוף פשוט הבנתי שאני לא הולכת לקבל שם עזרה, יצאתי, הצלחתי להגיע בעצמי לביה"ח שבאמת היה מרחק של 20 דקות, לא יותר מזה, ועד שהגעתי לביה"ח כבר הייתי בלידה. הכניסו אותי ישר לחדר לידה וזה הסתיים בלידה מוקדמת של תאומים. בחודשים לאחר מכן, כמעין מנגנון התמודדות, התחלתי לקרוא מחקרים על יחס לכאב. ניסיתי להבין מה קרה שם, והמחשבות על הרגע הזה שיגעו אותי – שאני יודעת שמשהו לא בסדר ואף אחד לא מאמין לי. זו הייתה החשיפה הראשונה שלי לממשק שבין מגדר לבריאות. גיליתי שכשאנשים באים ומתלוננים על אותם תסמינים, לנשים יש סיכוי גבוה יותר להיתקל בחוסר אמון או בזלזול. אחר כך עוד הרבה דברים התחברו לי מכל הטיפולים והבדיקות שעברתי, אבל זה היה הרגע ההוא שהיה שם, שפתאום הבנתי משהו, זאת לא רק אני, יש פה בעיה חברתית".

ואותה לידה שקטה הייתה סוג של זרז לעיסוק בממשק הזה, מגדר ורפואה, למרות שהרעיון לעשות לטובת הכלל קדם לה: "האמת היא שעוד לפני הלידה השקטה היה לי מן ג'וק בראש שאני רוצה להתעסק במגזר השלישי אבל לא היה לי מושג במה. בתור סטודנטית עבדתי עם נשים חרדיות ועם כל מיני ארגונים שעובדים עם נשים, אבל אחרי שהתחתנתי עם לירן והוא החליט להקים סטארט אפ הבנו שזה לא יפרנס אותנו כיוון שלוקח זמן עד שמצליחים לגייס כסף. אז אני הלכתי לעבוד במערכת הביטחון ולפרנס אותנו והוא הקים את הסטארט אפ, ותמיד היה לנו מן הסכם לא כתוב שאם הוא יצליח אז אני אעזוב את העבודה שלי ואכנס לתוך המגזר השלישי".

זה קרה הרבה יותר מהר משחשבו. בתוך שנתיים, בן זוגה לירן מוכר את הסטארט אפ שלו בתחום הסייבר וטנקמן עומדת בפני האפשרות להגשים גם את חלומה: "הבנתי שאני רוצה לעסוק בנשים ובריאות בגלל הדברים שעברתי, בדקתי איזה עמותות עובדות בתחום והבנתי שאני לא חייבת רק למצוא עמותה להשתלב בה אלא אני יכולה להקים משהו מאפס, שאני יכולה ליזום ולחשוב מחוץ לקופסה כשזה נוגע למה שאני רוצה לעשות".

 יש הבדל בין לעבוד במגזר השלישי לבין להוציא כסף מהכיס ולהפוך את זה לקרן שאת מקור המימון שלה. איך החלטתם להיות ביל ומלינדה גייטס בגיל 29?

"בשלבי ההקמה של הסטארט אפ, לירן הקים את החברה בב"ש ועבדו אצלו בני נוער אז היה לנו נורא חשוב לתרום סכום משמעותי למשהו חברתי. המחשבה המקורית שלי הייתה שיש בארץ יותר מדי עמותות וארגונים. יש כפילות, יש חוסר יעילות, ואין שום סיבה להקים עמותה בארץ. לקח לי שנה לעשות את הסוויץ' מלתכנן להיות תורמת ולעבור לרצות להיות יזמת ולהקים את "קרן בריאה". הבנתי שמה שאני רוצה לעשות לא קיים, ובגלל שזה גם היה כסף שלנו רציתי לדעת שכל שקל עושה משהו. הרעיון היה להקים קרן שתעסוק במדיניות ובעבודה ממשקית מול משרד הבריאות וקופות החולים".

"אני אגיד עכשיו משהו שהוא אולי טיפה מכליל, אבל הרבה מהדגש בארגונים זה על עבודה מול נשים ונערות במטרה להעצים נשים, להעשיר אותן בידע בנוגע לגוף שלהן, שיקבלו החלטות יותר מושכלות על הגוף. זה קורה באמצעות סדנאות או הרצאות או קו פתוח, כל עמותה והכלי שלה. מה שהיה חסר לי זה עבודה שהיא 'טופ דאון', שהיא עובדת עם מערכת הבריאות. אני חושבת שאלו שני כיוונים שמשלימים אחד את השני, זה לא יכול להיות אחד בלי השני. היה לי חסר את זה, ארגון שעובד מול משרד הבריאות. כשאני חשבתי על עצמי ועל החוויה שהובילה אותי לעסוק בתחום, אז למרות שהייתי אישה מועצמת, פריבילגית, לא יודעת, הרבה תארים, והתעניינתי בנושא – עדיין זה לא באמת עזר לי, זה לא הספיק".

הריונות, הפלות, אימוץ ופונדקאות

במהלך הקמת הקרן ותפעולה, עברה טנקמן עוד חמישה הריונות, חלקם תוצאה של טיפולי פוריות, חלקם נוצרו באופן טבעי אבל כל החמישה הסתיימו באובדן הריון. עכשיו היא מגדלת עם בן זוגה שתי בנות, האחת בת 4 כיום, אותה אימצו בגיל 5 חודשים, ופעוטה בת שנה וחצי שנולדה בפונדקאות – חברה של טנקמן הייתה מי שנשאה אותה ברחמה. "היו לי שתי חברות שרצו להיות פונדקאיות עבורי, הראשונה הרתה ואחר כך הפילה. בכל התהליך היא סירבה לקבל כסף. היה משהו ברעיון שהיא הולכת לחתום על חוזה וכסף שממש הפריע לה ואני ניסיתי לשכנע אותה שכסף זה עוד מרכיב בחיים, זה לא דבר מלוכלך, היא לא רצתה אז ויתרנו. החברה השנייה  (שנשאה את ההיריון שהצליח ה.ר.כ) אמרה שזה מאוד מקל עליה לדעת שיש לנו את האפשרות לממן. וכן, זה לא המניע, אבל זה היה שם. אני יכולה להתחבר לשני הכיוונים".

משפחת טנקמן. צילום באדיבות המשפחה

סערת מרב מיכאלי העלתה לוויכוח ציבורי בין אלה המצדדים באימוץ לעומת אלה שאומרות הזכות שלי להביא את הילד שלי בפונדקאות. איפה את עומדת בוויכוח הזה עכשיו אחרי שעברת את שני התהליכים?

"הדבר הכי טוב שעשיתי בחיים שלי הוא לאמץ את הבת הגדולה שלי ואני חושבת שזה מה שאפשר לי לגשת לפונדקאות בצורה משוחררת ובלי המועקה הזאת. כבר הייתי אימא, כבר ידעתי מה זה, וזה היה אחרת לגמרי. אימוץ זה באמת דבר מדהים, אבל זה לא מתאים לכולם, קודם כל מהסיבה הכי פרקטית שאין הרבה ילדים שמועמדים לאימוץ בארץ וטוב שכך. בארץ הנטייה של מערכות המשפט זה לנסות לעבוד כמה שיותר קשה כדי להשאיר ילדים בתוך הסביבה שלהם, זה דבר טוב שעושים את זה אבל לצערי זה הרבה פעמים לא מגיע יחד עם תמיכה ושיקום של המשפחות. התור לאימוץ הוא ארוך, הוא עומד על בין 5 ל-6 שנים. אנחנו חיכינו 4 וחצי שנים וזה היה קצר יחסית. זה לא מתאים לכולם כי יש הרבה מורכבויות והרבה חוסר ודאות. רק לפני שנה קיבלנו את צו האימוץ, שלוש שנים היינו באוויר, זה טירוף".

מאיפה הכוחות בתוך תהליך כזה מטלטל של מה שעובר עלייך גם להקים ארגון חדש?

"בין התקופות זה מה שהחזיק אותי. דווקא יותר קשה לי למצוא כוחות עכשיו כשאני אימא ואני גמורה מעייפות. אז היינו זוג שעבר דברים מאוד קשים, ולשם ניתבתי את הכוחות, זה היה הבייבי שלי".

להקים קרן מאפס ולשנות מציאות

סליחה אבל את לא נראית אחת שדופקת על שולחנות.

טנקמן צוחקת. "יש לי את האופי שלי, אני גם לא מנסה להיות מי שאני לא. אני לא בן אדם שהופך שולחנות, זה היה יכול לעזור לי לפעמים, אין לי ספק. אני משתדלת להביא לקרן אנשים שקצת ישלימו אותי, אבל הקרן היא גם הרבה באופי שלי ואני חושבת שזה אולי חלק מההצלחה של מה שעשינו, זה שאני מגיעה עם הרבה הזדהות לצד של הרופאים והרופאות. אני לא חושבת שהם אנשים רעים, אני חושבת שהם הגיעו למקצוע מאוד קשה, עם שליחות מטורפת וזה קשה להם לשמוע שהם יכולים גם לפגוע, ואני מאוד מזדהה עם זה. אם הייתי צריכה לעשות בדיקות גניקולוגיות לאישה תוך 10 דקות, לא הייתי עומדת בזה. אז אני מגיעה מהמקום הזה ומאוד מנסה גם לעבוד דרך המערכת".

אין בך כעס על מה שקרה?

"לא. על מה שקרה אני לא כועסת. כנראה שלא היה אפשר לשנות את התוצאה. אני חושבת שהרופא הזה חי בחברה שמגיל צעיר לימדה אותו שנשים הן מתלוננות והן רגישות וכל המילים האלה, זה לא תירוץ, כן? הגישה הבסיסית שלי היא שאני אצליח להניע יותר מתוך העבודה המשותפת ושבסוף מערכת הבריאות זה אוסף של אנשים. אפילו ניקח את איגוד הגניקולוגים, בפנים יש אוסף של אנשים עם אג'נדות שונות.יש אנשים באיגוד הגניקולוגים שאני מוקצה לחלוטין מבחינתם ויש את אלה שבאיזשהו מקום רק חיכו לשותפות הזו והיא נופלת על אוזניים קשובות. אני צריכה למצוא את אלה, אני לא יכולה להיות אנטי כולם".

תוך כמה זמן הרגשת שהמערכת משתפת איתך פעולה?

"כשהתחלתי עם הפרויקט של נוהל לבדיקה הגניקולוגית, שיתוף הפעולה נוצר מאוד מהר, הייתי בהלם. כתבתי ליו"ר איגוד הגניקולוגים שאני רוצה להיפגש, 'אאוט אוף נו וואר'. גיליתי שזה שאני קוראת לזה 'קרן בריאה' זה פותח דלתות, אנשים מוכנים להיפגש עם קרן. באתי סוג של מוכנה לקרב, שיננתי ערב לפני מלא מאמרים שאני אוכל לשלוף ולהיות הכי מדעית, אבל בפועל לא היה צורך בכלום. הוא פשוט אמר לי 'אני חושב שזה בדיוק הזמן, לא עסקנו בזה כל השנים וצריך לעשות משהו. מה את מציעה?'".

היא יצאה לדרך עם סקר אינטרנטי פשוט ששאל נשים 'מה הכי חשוב לך בבדיקה גניקולוגית?' תוך שבוע אלפים ענו. "דברים שדורגו כהכי חשובים הם דברים שקשורים לתקשורת בזמן הבדיקה, שיהיה זמן לשאלות, שיהיה הסבר, שאני אבין מה קורה ושיזהירו אותי לפני כל שלב – לא להיות מופתעת. שלושת הדברים שדורגו הכי גבוה הם כאלה שמנבאים כאב, מבוכה וטראומה. נשים שהעידו שקיבלו הסברים ואזהרות, העידו על בדיקה הרבה פחות כואבת וטראומטית. במקום השני היו דברים שקשורים לפרטיות בזמן הבדיקה, וקודם כל שיהיה מקום להתארגן, מיטה מוסתרת. במקום הבא היו דברים שקשורים יותר לנוחות בזמן בדיקה וספציפית מה שהכי דומיננטי שם זה שיהיה מקום לשים את הבגדים. ראינו שהמקום הזה, לשים את הבגדים, הוא גם משפיע על כאב ומבוכה. כלומר, נשים שהעידו שיש מקום לתלות את התחתונים פחות העידו על כאב בזמן בדיקה".

"התוצאות האלה אני מודה קצת הפתיעו אותי, היום זה נראה לי ברור מאליו שזה מה שהכי חשוב לנשים, אבל בהתחלה דמיינתי את הפרויקט הזה כפרויקט יותר לוגיסטי. מהרגע שהבנתי שמה שהכי חשוב לנשים מעבר לפרטיות זה פשוט להבין מה קורה ידעתי שזה משהו שהרבה יותר קשה לשנות באמצעות נוהל. הנוהל יצא, ועדת האתיקה וגם קופות החולים הוציאו נהלים, אבל זה משהו שקשור ביחסי אנוש וזה לא דבר שאפשר לשנות ביום אחד".

בהתחלה היא עבדה לגמרי לבד. אחר כך גייסה עוד עובדת ועכשיו עוד שתיים נוספות, בסך הכל 4 נשים מתפעלות את כל המערך העצום הזה יחד עם מתנדבות רבות. ומאז אותו נוהל שנוצר עבור איגוד הגניקולוגים, קרן בריאה משנה עולמות עבור נשים בבואן לפגוש במערכת הבריאות.

ישיבת צוות קרן בריאה

"הפרויקט האהוב עליי הוא חממת בוראות ע"ש דפנה מאיר ז"ל", אומרת טנקמן ועיניה בורקות. "הבנתי שמעבר לרעיונות שיש לי, למי שנמצאות בשטח, לרופאות ולאחיות, יש רעיונות. וגם הבנתי שכדי באמת לעשות שינוי זה צריך לבוא גם מהצד השני, הם צריכים להיות הבעלים של השינוי הזה וצריך לתת להם את האפשרות לחשוב. אז פתחנו את החממה ועכשיו סיימנו את המחזור השלישי של החממה. כל שנה וחצי אנחנו מוציאות קול קורא למיזמים בכל נושא שקשור לבריאות נשים, וצריך להיות איזשהו ממשק עם מערכות הבריאות".

עד היום הוגשו מעל 200 פרויקטים דרך החממה, ומתוך הפונות נבחרים 10-12 פרויקטים שאיתם הן עובדות. "אני רואה איזושהי אבולוציה בין מחזור למחזור- בכל פעם עולה שיעור ההגשות מתוך מערכת הבריאות, גם מתוך בתי החולים.  במחזור הקודם היו לנו כמה וכמה פרויקטים שעסקו בנושא פגיעה מינית וחוללו שינוי כמו הקמה של היפ"ם- החברה לאבחון וטיפול בטראומה מינית בהסתדרות הרפואית. זו הפעם הראשונה שיש תחת הסתדרות הרופאים גוף רשמי וההסתדרות נותנת את הגושפנקא לזה שמדובר בכלל בנושא שיש לו משמעות רפואית. בנוסף, שני בתי חולים הקימו מסלול ליולדות עם עבר של פגיעה מינית, והיום ברוב בתי החולים כבר יש מסלולים כאלה, אז אלו מודלים שהולכים ומשתכפלים. היה לנו את הלובי לאלימות מינית בראשות יעל שרר שיצא בפרויקט מיוחד ליצור ערכות בחדרים אקוטיים לנפגעות ולתת להן את המוצרים הבסיסיים שהן צריכות כשהן רק מגיעות לבתי החולים. היה לנו ארגון שעובד עם נשים בזנות, 'הופכות את היוצרות'שהתחברו לאיגוד הפסיכיאטרים כדי להכשיר פסיכיאטרים לעבוד עם נשים שורדות זנות. היו לנו עוד נושאים, דיכאון אחרי לידה, נשים מבקשות מקלט ועוד".

"במחזור הנוכחי היו לנו למשל שני בתי חולים, שיבא וסורוקה, שהקימו מרפאה או מרכז לליווי נשים אחרי אובדן היריון. הרבה פעמים אנחנו דווקא אוהבים לקבל פרויקטים דומים מבתי חולים אחרים כדי ליצור את הסינרגיה הזאת ולהקים איזו תוכנית משותפת, שאפשר אחר כך לאמץ אותה במקומות נוספים. מה שהכי מרגש אותי בתוך החממה זה בסוף הקשר שנוצר בין אלו שיוזמות את הפרויקטים. זה ליצור את הנטוורק הזה. כמו שרופאה אחת אמרה לי שלהיות רופאה פמיניסטית זה יכול להיות מאוד בודד. יש נושאים מאוד שונים בחממה, אבל יש איזה משהו משותף של הרצון לערער על יחסי הכוחות, לשים את המטופלת במרכז ולחשוב אחרת וזה מחבר אותן".

משבר הקורונה והשפעתו על נשים

בקורונה גילו בקרן שהשכיחות לדיכאון אחרי לידה עלתה משמעותית, בעיקר בסגרים הראשונים. "הבנו שהאיתור של אותן יולדות חסר מאוד כי נשים לא יצאו מהבית, לא היו מסגרות תמיכה, והאיתור בטיפות חלב לא השתנה. הבנו שיש כנראה מאות או אלפי נשים שמתמודדות עכשיו עם דיכאון אחרי לידה ולא יוצאות ושזו מצוקה מאוד אקוטית. אז חברנו למרפאת חווה בתל השומר ולמרפאה לבריאות הנפש בהדסה, ובעצם הקמנו פיילוט של איתור דיגיטלי של דיכאון אחרי לידה. בגדול לירן עזב את הסטארט אפ שלו לכמה ימים, לקחנו את השאלון של איתור של דיכאון אחרי לידה והפכנו אותו לדיגיטלי, הכי פשוט. ברגע שאישה עונה היא מקבלת את התוצאה במקום ואז היא מקבלת גם מידע וגם הפניה לכל המרפאות שקיימות, כל האפשרויות בקופה או בבית חולים, ולאן היא יכולה לפנות. ומיד האחוזים עלו משמעותית".

מתוך אלה שמילאו כמה היו בדיכאון?

"באבחנה המקובלת מעל 50%. אין ספק שזה מוטה למי שמילאו את השאלונים, אבל עדיין במספרים אבסולוטיים זה היה הרבה".

בואי נדבר על הקורונה עצמה ועל השפעת החיסונים. רק לפני חודש משרד הבריאות סוף סוף הצהיר שהוא יבדוק תלונות נשים על כאבי וסת עזים, ועל שיבושים במועד ובתכיפות. לא הצלחת לשכנע אותם לבדוק את זה כבר מזמן?

"התחלנו לקבל פניות בתחילת מבצע החיסונים, שלחנו נשים למלא את טופס הדיווח באתר של משרד הבריאות. התשובות שקיבלנו כששאלנו למה הנתונים לא מתפרסמים הייתה שקשה מדעית לעשות את האבחנה כי בלי קשר לקורונה, אין נתונים על אי סדירות בווסת. אף אחד לא אוסף על זה נתונים אז לא יודעים להגיד אם אכן יש השפעה לחיסונים. עזבי שזה הזוי שאף אחד לא עוקב אחרי הדברים האלה ביום יום ובמאגרים העצומים של קופות החולים אין שום התייחסות לווסת. משרד הבריאות פרסם לא מזמן מצגת של שכיחות תופעות לוואי וזה בכלל לא היה מוזכר שם, זה היה מוזכר בקטנה אצל נערות. אז עכשיו אנחנו דורשות קודם כל להנגיש את המידע כדי שנשים לא יהיו מופתעות. נשים גם הגיעו אחרי שהפסיקו לקבל מחזור לפני שנים ופתאום הוא חזר. צריך שנשים ידעו שזה יכול לקרות. בנוסף צריך לממן מחקרים. אם המשרד לא יכול לבדוק את הנושא, אז שייתן אינסנטיב לקופות חולים או מכוני מחקר לאסוף מידע".

את חושבת שהמצב היה שונה אם היה מדובר בגברים?

"אין לי שום ספק שאם עשרות גברים היו סובלים מדימומים זה היה עושה הרבה יותר רעש ולא היה צריך לחכות את כל התקופה הזאת כדי שיתעסקו בזה. אין לי ספק שנשים בהקשר של תופעות הלוואי לחיסון קיבלו פחות התייחסות".

עכשיו מקווה טנקמן להרחיב את תחומי העיסוק לגיל המעבר, זקנה, בעיות של בריאות הנפש ועוד. "אני חושבת שיש שם חור שחור בכל מה שקשור למגדר. הקשרים בין השינויים ההורמונליים שאישה עוברת לבריאות הנפש – במרפאות לבריאות הנפש בכלל לא מודדים הורמונים, שזה מדהים. אם מישהי נמצאת בדיכאון, זה מדהים שלא בודקים דבר ראשון את רמות האסטרוגן והפרוגסטרון שלה ועושים מחקרי ביג דאטה. נתחיל מזה שיהיה מחקר ויאספו נתונים".

שרה טנקמן ובנותיה

כשאני שואלת לגבי החלומות האישיים שלה אנחנו חוזרות במפתיע לביל ומלינדה גייטס.

"יש לי מחשבות להתחלף יום אחד עם לירן ולהיכנס יותר לתחומים של יזמות טכנולוגית. הוא בוודאות רוצה להיכנס יום אחד ליזמות חברתית. למרות שאני רואה מקרוב את העומס בעולם הטכנולוגי ואני לא בטוחה שזה בשבילי, אבל אני רואה שאני יכולה לעבוד על הבדיקה הגניקולוגית מהיום עד הנצח ולשפוך אין סוף כסף ולהכשיר רופאים, אבל כל עוד הספקולום (מכשיר הבדיקה) נראה כמו שהוא נראה, משהו בסיסי בבדיקה לא ישתנה, ואת זה אני לא יכולה לשנות בקרן בריאה, זה צריך לבוא מכיוון של יזמות, אז אולי להקים קרן, אולי משהו אחר, לא יודעת מה. אבל יש בי משהו שרוצה גם ללכת לתחומים האלה."

דיכאון אחרי לידהפונדקאותקרן בריאהשרה טנקמן