המספרים מאחורי תעשיית ההפלות

בשנת 2011 פנו 20,596 נשים לועדות להפסקת הריון.

20,191 נשים קיבלו אישור לבצע הפסקת הריון.

19,214 הפסקות הריון בוצעו בפועל.

מה שרוב הנשים לא יודעות הוא שהפנייה לוועדות להפסקת הריון והפסקת ההריון עצמה אינן כלולות בסל הבריאות. זו אחת הפעולות הרפואיות היחידות (פרט לניתוח פלסטי) שממומנת על ידי המטופלת, ללא השתתפות קופות החולים או משרד הבריאות בכלל (למעט מקרים יוצאי דופן שמיד אפרט).

ישנם מספר סעיפים בהם קופת החולים מממנת הפסקות הריון: אם את מתחת לגיל 19, אם את חיילת, אם ההריון הוא כתוצאה מאונס או גילוי עריות, אם יש בעיה רפואית בהריון,  אם יש בעיה רפואית או נפשית לאישה או אם היית עם התקן תוך רחמי. כל השאר – משלמות. והרבה.

בשביל לראות ועדה להפסקת הריון אישה צריכה לשלם כסף. המחיר העדכני ליולי האחרון עומד על 400 שקל רק כדי לראות ועדה. המחיר עולה ב10% כל שנה, ללא כל סיבה. כמות הפניות לוועדות להפסקת הריון והפסקות ההריון עצמן אינה משתנה באופן משמעותי משנה לשנה: מדובר בכ- 20,000 פניות והפסקות הריון לשנה. אם ניקח את נתוני 2011 ונכפיל אותם בסכום המעודכן, נלמד שנשים שילמו 8 מיליון שקל רק כדי לראות ועדות להפסקת הריון, כ45% מהסכום הזה הוחזר למטופלות שעמדו בסעיפי המימון. כך שבפועל נשים שילמו 4.4 מיליון שקל בשנה רק כדי לראות ועדה שתאשר להן להפסיק הריון.

בשנת 2011 בוצעו 19,214 הפסקות הריון חוקיות בישראל. נשים שילמו על הפסקות ההריון שהן ביקשו לבצע 50 מיליון שקל. קופות החולים מימנו כ45% של הפסקות הריון כך שבפועל נשים שילמו 27.5 מיליון שקל כדי לעבור טיפול רפואי לו הן זכאיות על פי חוק.

קל להגיד שזו אשמתה

אישה שאין לה כסף לשלם עבור ההפלה, תישלל ממנה הזכות לקבלת טיפול רפואי. זוהי פגיעה עמוקה בזכות לשוויון ובזכות לבריאות. החוק מפלה בבירור בין נשים שיש להן כסף לבין נשים שאין להן כסף, ובעיקר בין נשים לגברים, שבהרבה מהמקרים אינם שותפים כלכלית לפעולה הרפואית.  לעומת זאת, מדינת ישראל משקיעה מאות מיליוני שקלים בטיפולי פוריות. ברור שיש כאן סדרי עדיפויות ומדיניות של משרד הבריאות וקבוצות אינטרס. מדיניות שמשאירה נשים מופקרות לחוסר שליטה על הפריון שלהן.

נשים רבות חושבות שהבעיה הגדולה נעוצה בוועדות להפסקת הריון. הן טועות. הבעיה הגדולה היא הכסף. נשים משלמות לקופות החולים שלהן מדי חודש ובפועל, כל מה שקשור לתכנון משפחה – אינו כלול בסל התרופות, בשונה מגברים, שאיכשהו נושא הפריון לא נתפס כחלק מהבריאות שלהם ועל כן גם לא מצופה מהם להשקיע בו כסף. בשלב היחיד בחיי בו נטלתי גלולות למניעת הריון, התעקשתי שבן הזוג שלי ואני נשלם עליהן ביחד. הרוקחת בבית המרקחת הזדעזעה עד עמקי נשמתה. אחרי הכל, למה הוא צריך לשאת בנטל הזה?

קל להגיד על אישה שנכנסה להריון לא מתוכנן שזו אשמתה, שהיא לא דאגה לעצמה, שיש נשים שמשתמשות בהפסקות הריון כאמצעי מניעה. אבל זו ראייה מעוותת לגמרי של המציאות. לא לכל הנשים יש נגישות כלכלית, תרבותית או חברתית לאמצעי מניעה. לא כל הנשים יודעות לנהל משא ומתן מול הגבר שלהן על שימוש באמצעי מניעה. ובעיקר, לא לכל הנשים יש את השליטה להחליט מתי, איך וכמה ייכנסו לתוך גופה. וגם אם אישה עשתה הכל נכון, השתמשה באמצעי מניעה שהם בטוחים ב- 99.9%, היא עדיין יכולה להיכנס להריון ותצטרך לשלם על הפסקת הריון.

"היית צריכה להיזהר"? אז כמה עולים אמצעי מניעה?

אבל גם אמצעי מניעה, שהפכו לאחריותן הבלעדית של נשים, עולים לא מעט כסף:

גלולות למניעת הריון עולות 12 שקלים עד גיל 21 ולאחר מכן בין 30 ל- 80 שקל לחודש, תלוי בסוג הגלולה ותלוי בקופת החולים. מדובר בשלושים שנה של שימוש באמצעי מניעה (גיל הפריון נחשב 15-45). מדובר בסכום של בין 9,504 ועד 23,904 שקל לגיל הפריון. המדבקה והטבעת למניעת הריון עולות 70 שקל לחודש, שהם 25,200 שקל לכל תקופת הפריון. הזריקה למניעת הריון עולה 45 שקל לשלושה חודשים, 5,400 שקל לכל תקופת הפריון.

התקן תוך רחמי לא הורמונלי עולה כ- 200 שקל, וההתקנה עצמה עולה עוד אלף. הוא יעיל לחמש שנים. התקן תוך רחמי הורמונלי עולה 1,000 שקל, עוד 1,000 על ההתקנה, וגם הוא יעיל לחמש שנים. בפועל תשלם אישה בין 7,200 ל-  12,000 שקל לכל תקופת הפריון. חבילת קונדומים יעילים של 12 לגבר עולה בין 40  ל- 55 שקל. אם נחשב חבילה לחודש (שזה די מעט) זה יוצא בין 14,400 ל- 19,800 שקל לתקופת הפריון. חבילת קונדומים של הקונדום הנשי עולה 55 שקל לשלושה קונדומים. זה מספיק אולי לשבוע. יקר.

מה שאני מנסה להגיד הוא שיש פה פגיעה אנושה בזכות לבריאות של נשים ובזכות לשוויון. נשים מופלות מעצם העובדה שמדובר בטיפול רפואי ייחודי לנשים, הן במקרה של הפסקות הריון והן במקרה של אמצעי מניעה. על המדינה חלה חובה לתקן את העוול הזה ולכלול את כל אמצעי המניעה בסל הבריאות ואת כל ההפסקות ההריון כחלק מהזכות של נשים לביטוח בריאות ממלכתי.