שנה לחיים עם סרטן: מבושה ובהלה לגאווה ומאבק

בשנה ההיא חגגתי יומהולדת חמישים והתחלתי בחגיגות הנשיות שלי.
במקום בו חשבתי שלא יהיו לי יותר חלומות, שלא אוכל עוד להגשים חלומות, או בכלל ליצור לי חלומות, גיליתי שהכל בדיוק הפוך. עכשיו מתחילים החיים שלי, כאישה, כיצור בעל צרכים ותשוקות. כן יש כאלה שיש להן התגלויות מאוחרות.
ואז הגיע הבום שזעזע את עולמי, הבשורה המטלטלת מכל – "יש לך סרטן בשד".
הסתכלתי על עצמי במראה והבנתי שאני הולכת להילחם על חיי אבל ברכות.
חברה האירה את עיני שהסרטן הגיע אלי כשכבר יש לי את הכלים להתמודד ואני לא שאלתי למה אלא מה הוא בא להגיד לי, ומה אני עושה כדי שילך ולא יחזור.
לאט לאט למדתי שהשנה הזו הולכת להיות סוג של לידה מחודשת, היכרות עצמית עמוקה הרבה יותר ממה שעשיתי עם עצמי במשך השנים. תוך כדי תהליך למדתי שאני בעצם לא באמת אוהבת ומאמינה בעצמי והבנתי שחלק מההחלמה שלי יהיה ללמוד כיצד לאהוב את המכלול שאני, ללמוד לבטוח, לסמוך ולהאמין במי שאני ובמה שאני חושבת ורוצה.
זו הייתה השנה שבה למדתי לרְצות ולבקש, לתת ולהיעזר.
שנה שבה התמודדתי עם הנשיות שלי, עם המיניות שבי במקומות הכי פגיעים לי כאישה, המראה החיצוני, השיער שנושר, הצלקות בשדיים. שנה שבה הבנתי מתוך עשייה שזה לא איך שאני נראית, אלא זה מה שאני מקרינה לעולם.

התביישתי שזה קרה לי
התיישבנו, בן זוגי מזה 27 שנים ואני, מול כירורג השד לשמוע את תוצאות הביופסיה שנעשתה לי פעמיים כדי לקבל תוצאות ברורות. הוא הביט בנייר התשובות ומרים את ראשו, אני כבר יודעת את התשובה ואוזני מתחילות לשמוע אותה. "יש לך סרטן בשד".
התביישתי שזה קרה לי, כן התביישתי.
איך לא ראיתי את זה מגיע? איך לא הייתי קשובה לגוף ולנפש שלי שצעקו בכל מיני צורות? איך אטמתי את אוזני, הקשתי את ליבי, הזזתי אינטואיציות שהפריעו להקשבה החיצונית והרועשת שלי?
שנים שאני את חיה את חיי בצורה מאוזנת בכל הרבדים. או כך לפחות היה נדמה לי.

גידלתי את ילדי בהבנה שאין צורך לקפוץ ולהיות בשום קצה. אני אוכלת הכל, אבל במידה, לא זוללת מתוקים, לא טורפת בשר, חלב בקפה, הרבה ירקות ופירות. אני פעילה פיזית. חוסר סבלנותי מעולם לא הרשה לי חוסר תזוזה וכך לפני כשנה וחצי, רתמתי את בן זוגי המדהים לאימון ספורט זוגי.
ולמרות הכל גברת קרצינומה, בדמות אלמוג סרטני החליטה להתיישב לה בשד השמאלי שלי.

כמעט כשלושה חודשיים שמרתי אותה לעצמי, ייִדעתי קבוצה מצומצמת מאד של אנשים.
שוחחתי ושאבתי מידע עם קבוצה מאד קטנה של חברות ואנשי מקצוע, לא הייתי מסוגלת לקבל יותר מידע מזה שהייתי צריכה באופן מדויק לאותו הרגע.
זה היה השיעור הראשון שלי: ללכת עקב בצד אגודל, הרבה סבלנות וצעידה איטית בתוך בועות של אי ודאות.
התביישתי, הבושה הזו לא הייתה ברורה לי, אבל היא מילאה אותי ואני לא ידעתי איך אני מלמדת את עצמי שאין לי במה ובמי להתבייש.
ואז הגיע שיעור מספר 2 שלי: ללמוד להרפות, לקחת אחריות היכן שאני יכולה ולשחרר לאוויר הפתוח את מה שאין לי שליטה עליו.

הבנתי שאין לי במה להתבייש, כיוון שהקרצינומה בצורת האלמוג שבאה לבקר אותי אומרת לי הרבה דברים, בושה אינו אחד מהם.
עלי לאזור כוחות עכשיו, להניח לבושה לשחות לבדה בים הגדול, כיוון שרק בלעדיה אוכל להבין טוב יותר את הנלחש לי, בלעדיה אוכל לאפשר לאוהבי לתת לי, אהבה, תמיכה ועזרה, אם אדרש לכך.
ללא הבושה המיותרת והלא רציונלית, אהיה מסוגלת לקבל, את כל מה שאוהבי ואהובי יוכלו וירצו להעניק לי.

ואז הגיע הפחד.

איך הילדים ימשיכו בלעדיי?
הבושה פנתה מקום להבנה שיש בי גידול שמאיים על המשך קיומי בעולם הזה. מה אני בכלל יודעת על האלמוג הזה שבא לבקר לו את שדי, מה אני רוצה לדעת עליו? איך והיכן אוכל לקבל מידע שלא יזרוק אותי לתוך קופסא שחורה של אחד מקרונות הרכבת ההרים שנוסעת לשום מקום?
ובתוך כל השאלות הללו הגיעה הבהלה.
הילדים, איך ימשיכו בלעדי?
יכול להיות שלא אהיה כאן לראות את שלושתם גדלים להיות אנשים בוגרים? יכול להיות שאם וכאשר יקימו משפחה, לא אהיה שם לעזור להם אם ירצו, לא אהיה להתפנק ולפנק את נכדי?
תחושת החמצה כואבת, שורפת, בערה בקרבי.
ומה עם הורי, כיצד הם יתמודדו? האם הם מסוגלים לעוד התמודדות עם המחלה הארורה הזו שכבר לקחה להם את בנם בכורם?
ובתוך כל הבלבול הזה, כשאני מפוחדת ומבוהלת דבר אחד היה ברור לי והוא: שעכשיו זהו הזמן שלי ועלי למצוא את הדרך שלי, את הקול שלי כדי שאוכל להחלים.
כיוון שמאז שאני מכירה את עצמי אני נמצאת בעולם התמיכה והליווי ידעתי בדיוק מי האישה שמאותו רגע תצעד איתי במסע המפרך שנכפה עלי. מי תהיה זו שמידי פעם תנער אותי ותזכיר לי שאני צועדת בדרך חדשה ושעלי להיות אמיצה להסתכל עמוק אל תוך הקרביים שלי וללמוד מה עלי לשנות, תחזיק את ידי כשאגיע למקום בו אתמודד עם איך אני משתנה בלי לפגוע ולהרחיק ממני את אהובי.
נפרדתי מהבושה ולבשתי גאווה, נפרדתי מהבהלה ולבשתי התרגשות.
ואת הפחד החלטתי להפוך לכוח שמניע אותי, לתשוקה להיות ולחיות.
הבנתי שהפחד היחיד שיש בי זהו חוסר ודאות ובעצם, ההתמסרות לאי הידיעה מה יקרה איתי מחר
היא הדבר הכי משחרר שיש, היא מאפשרת לי לחיות בתוך כל תשוקה פנימית שיש בי. ההבנה ששום דבר אינו ידוע וברור הבהיר לי חד וחלק שעלי פשוט להיות מי שאני ולחיות את החיים בדיוק כפי שאני רוצה לחיות אותם.
שם בדיוק בנקודה שבה ראיתי את המוות מול העיניים, את האפשרות שאולי לא אמשיך להיות
ידעתי שאני מגייסת את כל כוחות החיים שבי כדי להחלים.

מחלהסרטןסרטן השד