"הנקתי את התאומים שלי ובאותו רגע גיליתי שאני חולה בסרטן השד"

יעל קסטיאל, בת 33, מהרצליה. נשואה לאביב ואמא לתאומים בני שנתיים עומר וגיא. בין כל ההתמודדויות המטורפות שיש לאישה בגילה, היא נושאת איתה גם את "סבסטיאן", סרטן שד. מחלה שהתפרצה אצלה לפני שנתיים ומאז קיבלה את השם האקזוטי, כדי שאף אחד בסביבתה לא יצטרך להשתמש לדבריה במילה "שמעלה קונוטציה של מוות" – סרטן.

הסיפור של קסטיאל הוא אחד מסיפורי ההעצמה הכי חזקים שתשמעו. כזה שמרכז בתוכו כוח והתמודדות ללא מורא פנים מול מחלת סרטן השד שכל כך הרבה נשים עוברות. סיפור גילוי המחלה שלה הוא כזה שצריך להדליק נורה אדומה אצל כל אישה, ולדחוף כל אחת להיבדק: "בגיל 24 הרגשתי גושים בשדיים. ישר הלכתי להיבדק אצל כירורג שד ועשיתי אולטרסאונד וביופסיה", מתארת יעל, "אמרו לי שהכל תקין ושמדובר בגושים שפירים. מאז נבדקתי בעקביות בחשש שימצאו משהו לא תקין. אני זוכרת שקראתי באינטרנט המון על גושים שפירים ואפילו התייעצתי עם הכירורג שד לגבי הוצאת הגושים והוא אמר לי שכל עוד מדובר בגוש שפיר, אין צורך להוציא אותם ולנתח".

יעל קסטיאל. צילום ביתי

מתי ואיך התגלתה המחלה בסופו של דבר?

"באוגוסט 2017 ילדתי את התאומים המדהימים שלי אחרי שנים של ניסיונות וטיפולי פוריות קשים והפלה שעברתי וגרמה לי לצער שאני לא יכולה לתאר במילים. שלושה שבועות אחרי שהם נולדו, הרגשתי שמשהו לא בסדר בגוף שלי. כולם אמרו לי שאני אחרי ניתוח קיסרי, היריון בסיכון גבוה של תאומים, ושטבעי שיהיו שינויים בגוף. אבל אני לא הייתי רגועה, ובנוסף לאותן תחושות הבחנתי בגוש בבית השחי. פניתי לכירורג שד ולבדיקת אולטרסאונד, אבל אחרי הבדיקה אמרו לי שמדובר כנראה בציסטת חלב. לאחר כמה חודשים בזמן שהנקתי את התאומים שלי, הבחנתי בהפרשה דמית מהפטמה. במקום חלב יצא דם!".

מפחיד. מה עשית באותו רגע?

"אני זוכרת שכשראיתי את הדם שיוצא מהפטמה פשוט התחלתי לבכות כי איפשהו הבנתי שמשהו לא תקין בגוף שלי. אני לא מגדירה את עצמי כהיפוכונדרית ואפילו להפך, אבל באותו רגע שראיתי את ההפרשה הדמית פשוט הרגשתי סרטן. זה לא משהו שאפשר להסביר אבל את פשוט מרגישה משהו שונה בגוף. לכירורג שד הקבוע שלי לא היו תורים אז קבעתי תור לאחר, והוא הפנה אותי לממוגרפיה. קבעתי באופן פרטי תור לממוגרפיה ושם, ב-15 למאי 2018, תאריך שלא אשכח לעולם, השתנו לי החיים ברגע אחד".

יכולה לתאר מה קרה שם?

"אני זוכרת את היום הזה כאילו הוא היה אתמול. נסעתי לממוגרפיה ובדרך לבדיקה דיברתי עם אחת החברות הכי טובות שלי. אמרתי לה שאני עוד מעט נכנסת לבדיקה אבל אני כבר יודעת ומרגישה בוודאות מה תהיה התשובה, כמו שידעתי שנקלטתי בהיריון ככה הרגשתי שיש לי סרטן. כשיצאתי מהממוגרפיה בעלי ואני המתנו לרופאה שתיתן את הממצאים. זה היה ממש כמו בסרטים. הרופאה ביקשה ממני לשבת, וכשהתיישבתי היא אמרה לי שאני לא יושבת מספיק בנוח, ואז באמת כבר לא היה צורך במילים. היא לא אמרה את המילה 'סרטן' אלא אמרה שרוב הסיכויים שמדובר בגוש שאתי. הרגע הזה לא יישכח לעולם. ומאז התאריך הזה נחקק כיום אבל עבורי".

מה הדבר הראשון שהרגשת כשנודע לך?

"למזלי בעלי היה לידי ופשוט חיבק אותי חזק. הדבר הראשון שעשיתי היה לבכות, פרץ ממני בכי עמוק שלא ניתן לשליטה. חשבתי לעצמי איך אני, בת 32 שנבדקת כל הזמן, בלי שום רקע של סרטן שד במשפחה ולא נושאת את הגן, חולה במחלה הארורה הזאת. המון מחשבות עוברות לך בדקות הראשונות של הגילוי. חוסר וודאות והמון שאלות. אני ממש זוכרת שבכיתי ואמרתי לעצמי שאני חייבת לחיות בשביל התאומים שלי עומר וגיא, שהם הכל בשבילי".

מה השלב הבא?

"ריצות לבדיקות, המתנה לרופאים, התעסקות בבירוקרטיה רפואית שלא ידעתי אפילו שקיימת והכי קשה – ההמתנה לתוצאות. אי אפשר לתאר מה עובר על מטופל עד שהוא מקבל את התוצאות".

איך השפיע הסרטן על עולמך החיצוני והפנימי? איך את מתמודדת כל יום מולו?

"מהרגע שנודע לי שאני חולה, אני חושבת כל שניה ביום על הסרטן. קראנו לו סבסטיאן כי סרטן מתקשר למוות ואנחנו רוצים לחיות. ומאז החלטנו שאעשה הכל כדי שאחיה וכדי שאוכל לגדל את התאומים שלי, שגם להם חיכינו שנים. כדי להירגע מהטירוף הייתי בורחת לים, מקשיבה לרעש הגלים אבל גם שם היו מציפות אותי הדמעות. הייתי עושה מדיטציות, שיניתי תזונה שתחזק את הגוף שלי לקראת הטיפולים הקשים, הלכתי לטיפול הידרותרפיה, האזנתי למוזיקה מרגיעה ובאמת עשיתי כל מה שאפשר כדי להסיח את דעתי ממחשבות שליליות".

מה נתן לך כוח להרים את עצמך ולהילחם?

"התאומים שלי ובעלי היו הסיבה שלי לקום ולהילחם, לרצות לחיות בכל מחיר. ב-16 באוגוסט עברתי ניתוח כריתת שד. יום הולדת שנה של הקטנים היה יום למחרת. אני זוכרת ששכבתי בבית החולים, עם כאבים מהניתוח ופשוט מסרבת להאמין שבמקום לחגוג את יום ההולדת הראשון שלהם עם בלונים ועוגת שוקולד עם סוכריות מעל, אני שוכבת במיטה אחרי שכרתו ממני את האיבר שעד לא מזמן סימל את הנשיות שלי. והחשש הכי גדול מהניתוח הוא הפתלוגיה ולפתלוגיה לקח חודש להגיע. קשה לי לתאר מה עובר על חולה סרטן שממתין לפתולוגיה ואיך מעבירים עכשיו חודש עד שמקבלים את התשובות".

וכשקיבלת את התשובות?

"הממצאים הראו גוש של 4 ס״מ יצא מהשד שלי, סרטן שד הורמונלי אגרסיבי עם חלוקת תאים מהירה שעלול להתפשט מהר בגוף ומידת הישנות גבוהה של חזרת המחלה. בנוסף, שתי בלוטות הזקיף שהוצאו בזמן הניתוח היו נגועות. כששמעתי את זה שוב התפרץ אצלי אותו בכי שלא מפסיק, אבל יחד עם זה עלה בי המון רצון לחיות ולעשות הכל כדי להרוג את סבסטיאן ולתמיד. רצון להיות אמא בריאה. אחרי הניתוח עשיתי פט סיטי ושם נצפתה גרורה. אז כבר נשברתי כי מישהי גרורתית כביכול כבר לא ניתנת לריפוי מלא. הדבר הראשון שעשיתי היה לנסוע לחופשה עם המשפחה שלי וחברים טובים. להירגע מהכל, להסיח שוב את הדעת ולחזור ולהתחיל בטיפולי הכימו הקשים. הכימו זה בהחלט הדבר הכי קשה שעברתי בחיים שלי. תופעות לוואי שאי אפשר לתאר".

עלתה בך תחושה שהגוף בגד בך, שהוא כבר לא שלך?

"כל הטיפולים גרמו לי להרגיש שהגוף בוגד בי. הייתי צעירה בת 32, ספורטאית, נמרצת, עם כל כך הרבה אנרגיות והיום אני מרגישה כמו מבוגרת עם תופעות לוואי של גיל המעבר כמו גלי חום וכאבים בעצמות. אבל הנפש שלי חזקה יותר מתמיד, אני מרגישה שאני רוצה לטרוף את העולם. יש לי עוד המון ״משימות״ בטו דו ליסט ועוד כל כך הרבה דברים לעשות ולהספיק".

יעל ובעלה אביב. מתוך אלבום צילומים שעשו אחרי הכימו הראשון – "לפני שהשיער נושר". צילום: לידור בן בצלאל

במה שינה אותך הסרטן, לטוב ולרע?

"יש אנשים שאומרים שסרטן הוא מתנה. לפי דעתי סרטן הוא השיט הכי גדול שיש ולגמרי ההיפך ממתנה, אבל הוא מביא תובנות חדשות לחיים. מאז 'סבסטיאן' אני החלטתי שאני חיה את הכאן ועכשיו. לא דוחה דברים שאני רוצה לעשות כי אין לדעת מה יהיה מחר. הסרטן גרם לי להבין שאני צריכה לעשות מה שעושה לי טוב. לא להתפשר בחיים ולעשות הכל כדי להיות מאושרת. הסרטן נותן לך בוסט של פרופורציות לחיים ולגרום לך להבין שמה שבאמת חשוב זה בריאות ומשפחה, כל השאר כבר יסתדר. לא להוציא אנרגיות על שטויות ובאמת לנסות לקחת הכל יותר בקלות ובאיזי".

איך הגיבה הסביבה?

"המזל שלי בתקופה הקשה הזאת הוא  שהייתה לי סביבה תומכת של משפחה מדהימה וחברים שאני לא מאמינה שזכיתי בהם, מכרים שעשו בשבילי מחוות מרגשות וכל כך לא מובנות מאליו, ואמא שלי, שהיא החיים שלי ואני לא יודעת מה הייתי עושה בלעדיה. כשאני מספרת על זה עכשיו אני דומעת  מהתרגשות".

היחסים עם בעלך השתנו?

"בעלי לא יודע אבל מאז הסרטן אני פשוט כל יום מודה על כך שזכיתי בו. אני יודעת שבשבילו התקופה הזאת היא קשה לא פחות. להיות זה שתומך זה לא קל, לטפל בתינוקות תאומים בני תשעה חודשים ולהיות שם בשבילי, החולה, במקביל. הוא המלאך השומר שלי ובשבילו אתחזק וגם אם לא אהיה בריאה על הדף, אהיה בת זוג שתעשה הכל כדי שהוא יהיה מאושר".

***

יעל קסטיאל תצעד בתצוגת האופנה 'שלמות לא מושלמות' של און לייף ובשיתוף מכבי שירותי בריאות שתתקיים ב 27.10 בטוקהאוס בתל אביב משעה 18:30 ואילך. לינק להרשמה 

הנקההריוןסרטן השדשלמות לא מושלמות