קרן נתנזון: "מי שחי כמו קורבן ימות כמו קורבן. אני לא כזו"

"מי שחי כמו קורבן ימות כמו קורבן. אני לא כזו", אומרת קרן נתנזון בהחלטיות טקסית. נתנזון בת ה-42, נשואה לדן ויץ כבר שמונה שנים ואמא לאור בן 5.9 ולרום תומר בן השנה. היא עובדת כבר  13.5 בקבוצת ידיעות אחרונות ככתבת מגזין ושטח, עורכת תוכן ומגישה, והיא אחת החלוצות שדיברה בקול ובלי להתנצל על סרטן השד.

בימים שהנושא היה כזה שמסתירים ומתביישים לדבר עליו, קרן נתנזון חשפה מול מדינה שלמה שהיא גילתה את הגן של המחלה בגופה, והחליטה לכרות את שני שדיה. היא דיברה בכל במה אפשרית, נעשו עליה סרטים והיא אפילו הגיעה עם זה לכנסת. אומץ זה כאן.

מתי ואיך גילית שאת חולה נושאת את הגן של סרטן השד?

"בגיל 30 עשיתי בדיקה לגילוי המוטציה הגנטית BRCA, אבא שלי אובחן כנשא של המוטציה אחרי שהתנדב לניסוי גנטי בבית החולים כרמל במחלקה למיפוי סרטן. אחרי שאבי נמצא חיובי, התבקשתי לבוא ולהיבדק. עשיתי זאת וגיליתי שגם אני נשאית של המוטציה. סבתי אנה, אימו של אבי, נפטרה בגיל 39 כשהיה רק בן עשר. ההשערה היא שמדובר במוות שקשור למופע של המחלה, אבל בגלל שהיה מדובר בשנות ה-40 של המאה הקודמת לא היה את המידע והיכולת לוודא זאת".

את כרתת את שני שדיך כדי למנוע את הסרטן – צעד דראסטי ואמיץ?

"ביצעתי כריתה דו צדדית, הלכתי לניתוח בלב שלם שזו ההחלטה הנכונה. לא רואה בהחלטה שבאה מתוך הבנה מושכלת – אומץ, כי הרי  שאם לא אעשה זאת אני חושפת את עצמי לסבל ולמוות בגיל צעיר. בזמנו זה היה מאד חריג ומאוד פורץ דרך. נשים העדיפו "לחכות" ולגלות אם יחלו או לא כדי לכרות את השדיים, לא הייתה מודעות לכריתה מניעתית, אבל מבחינתי זה היה אקט של אחריות כלפיי וכלפי האוהבים שלי. הרי אם הייתי חולה, לא רק אני הייתי סובלת אלא כל מי שצריך לטפל בי, ואם הייתי מתה מסרטן, לי לא היה כואב כבר אבל כל מי שהייתי משאירה מאחור, היה משלם את המחיר יום יום גם אחרי לכתי. ההסתכלות בסטטיסטיקות הלא טובות של נשאיות הגן הזה, הובילו אותי לשים על כף המאזניים מה עדיף – להיות עם שני שדיים אבל אולי לחלות, לעומת לכרות אותם ולשמור על יציבות חיי ועתידי".

קרן נתנזון. צילום: דן ויץ


זה גם אקט מלא אלימות וכעס-על גופך? על המחלה?

"להיפך! זה אקט מלא אהבה לחיים. רק מי שהיא תאבת חיים בוחרת בצעד כזה. אני לא הסכמתי להמר על הסיכויים שלי לחלות או לשרוד. אין ספק שזה ניתוח אחר – את נכנסת לבית החולים בריאה ולמעשה מטילה בעצמך מום. לקח לי זמן לאהוב את התוצאה ולחיות איתה בשלום. אבל הדגש זה שוב על המילה לחיות".

זוכרת את הפעם הראשונה שראית את גופך במראה בלי שדיים?

"כשעשיתי את הניתוח, בזמנו לא הומלץ על שחזור מיידי אלא הדרגתי שכלל הכנסת מותחנים וניפוח, עד החלפה כעבור כמה חודשים בשתל קבוע. למעשה יצאתי מבית החולים ללא חזה. אחרי כמה ימים עם הורדת התחבושות הסתכלתי בראי וכמעט התעלפתי. הכל היה שחור, צהוב וסגול משטפי הדם, ותפור ושטוח. המראה היה מזעזע. אין ספק שזה הלחיץ אותי, אבל בתוכי ידעתי שזה חלק מההחלמה. שהגוף יתגבר גם על זה. שזה בסך הכל הצד הקוסמטי ולו יש פתרונות מאד פשוטים לעומת כימותרפיה והקרנות".

מה אמר ואיך הגיב על כך בן זוגך?

"בזמן הניתוח הראשון לא הייתי בזוגיות, אחרי שלושה שבועות יצאתי עם מישהו לזמן קצר, הייתי עם נקזים שיצאו לי מהחזה עם צינוריות, היה רגע שזה החריד אותו ואני צחקתי. לא הזיז לי בכלום. רוצה – תצא איתי, לא רוצה? שלום ולהתראות. בסוף אני העפתי אותו. הוא היה דביל.  לאחר מכן הכרתי בן זוג שהפך לקשר משמעותי, הוא גם ליווה אותי לניתוח השני והוא זה שגם צולם לסרט בטלוויזיה. למען האמת, לא עניין אותי מה אף אחד חשב. זו הייתי אני, זו הייתה החבילה שלי וברגע שלא עשיתי מזה סיפור, אף אחד אחר שיצאתי איתו גם לא".

"שדיים זה לגמרי אובר רייטד"

היית הראשונה שבאומץ דיברה על הנושא, מדוע עשית זאת?

"בכל מיני שלבים ניסו לשכנע אותי לדבר על זה ולהצטלם וסירבתי. יש לי חבר עם חברת הפקה וצילום שאפילו כעס עלי כי אמרתי לו שאין מצב ואחר כך כן הסכמתי לעשות את הסרט עם עמנואל רוזן. עמנואל, ואולי זה יפתיע אנשים, ניגש לנושא הזה ברגישות שיא, ברצינות ובאכפתיות. ברגע של התלבטות שלי הוא אמר לי – אם לא תעשי את הסרט הזה, כל החיים תדעי שיכלת להציל נשים אחרות. זה לא עוד סרט רגיל, קרן. יש לך הזדמנות לעשות משהו משמעותי. המשפט של להציל, לעומת הידיעה שלא עשיתי זאת הדהד לי כמה ימים בראש ואז הבנתי שאני מוכנה להיחשף".

יש תחושה שלכל אורך הדרך את מנסה לשלוט במחלה הזו שהיא חסרת שליטה- את מרגישה שאת מצליחה?

"אני מנסה לשלוט במה שקשור בי. זו אכן מחלה חסרת שליטה, היא פוגעת ותוקפת בלי התרעה, ולא לעולם חוסן. אני עד היום מקפידה ללכת לד"ר סמדר ניר פקר לביקורות ולעשות MRI  פעם בשנה. יש דברים שמגיעים ללא שליטה ויש דברים שקורים בגלל הזנחה. מה שלא יקרה או יבוא, הידיעה שעשיתי את המקסימום נותנת לי תחושה טובה. השאר באמת בידי שמיים. אבל כל מה שמעבר – זה בידיים שלי".

הורגלנו לחשוב ששדיים הם חלק בלתי נפרד מנשיות, איך אפשר להרגיש נשית בלי שדיים?

"שדיים זה לגמרי אובר רייטד. חוץ מהקטע שלא יכולתי להניק לא נעצרתי על זה לרגע. היו לי שדיים מהממים לפני וגם היום הם מהממים. אפילו מצאתי בזה יתרונות, אני לא הולכת מאז עם חזיות, החזה עומד יפה גם אחרי הלידות, והוא אסתטי ונראה הכי טבעי שיש. עם שתי הצלקות שיש לי אני מסתדרת. זה ממש בקטנה. לא מרגישה לרגע פחות נשית. דווקא הניתוח שעברתי לפני שלושה חודשים של כריתת שחלות היה ניתוח הרבה יותר משמעותי. הרגשתי כמו פרח בלי טעם וריח, כאילו הוציאו ממני את מעיין הנעורים, את הנקטר שלי. לקח לי שבועות להתאושש ולעמוד על הרגליים. גם זה בסוף קרה. אני נעזרת בטיפול הורמונלי וזה פשוט לא נמצא בתודעת היום יום שלי שמשהו חסר. הדבר העיקרי שלא חסר לי זה הפחד הזה שכל הזמן היה שאולי יגלו לי משהו".

סיפרת בעבר שעברת אינספור ניסיונות והריונות שלא צלחו, איך זה גרם לך להרגיש?

"אני בן אדם מאד מפוקח. התחלתי לעבוד על ילודה בגיל מאוחר יחסית. הייתי בת 35 ולא ילדונת. אנחנו חיים בתקופה שאין קורולציה בין איך שאנחנו מרגישות ונראות והביולוגיה שלנו. מה לעשות שבגילאים האלו הסיכוי להפיל עולה ועולה בכל שנה. לכן אני מרגישה דווקא בת מזל לעומת חברות אחרות שלי שלא מצליחות בכלל להרות. אין ספק שקרו לי ניסים ויש לי שני ילדים מהממים ובריאים. כן, הדרך לשם הייתה קשה, ההיריון הראשון שלי הסתיים בלידה שקטה כואבת וטראומטית של בת, אחריה הצלחתי להיכנס להיריון טבעי נוסף וללדת את אור בכורי. שלוש שנים אחרי עברתי עוד הפלה בשבוע 10. אחר כך נכנסתי למסלול של טיפולי הפריה, בניסיון הרביעי נכנסתי להיריון עם תאומים ואיבדתי גם אותם. בפעם החמישית גם נכנסתי להיריון עם תאומים ובהמשך רק אחד שרד. האחד הזה הוא עולם ומלואו, וזה רום תומר שלי, בני השני. אחריו נכנסתי להיריון טבעי אבל הוא גם לא החזיק. החלטתי לעצור ולומר 'טוב לי עם ידיי המלאות', ועברתי את כריתת השחלות כדי להבטיח שלא אחלה בסרטן השחלות שהוא אלים יותר מסרטן השד, ואף הוא משויך לגן שאותו אני נושאת".

קרן נתנזון. צילום: דן ויץ

מה הרגשת כשהודיעו  לך שאת נשאית?

"כשהודיעו לי שאני נשאית, זה היה בשיחת טלפון, בעודי צועדת ברחוב. נפלתי על הרצפה בבכי. הרגשתי שזהו. חרצו את דיני והפכו לי שעון חול. לקח קצת זמן אבל בסוף נזכרתי שמהרגע שנולדנו הפכו לכולנו את שעון החול ולכן זה קשקוש. קיבלתי הזדמנות לדעת יותר, להחליט מה אני עושה, להיות שותפה בתהליך – לא כולן כורתות את השדיים כשיודעות שיש להן את הגן או שיש נטייה במשפחה, אבל הידיעה מאפשרת להן ללכת לאבחון באופן קבוע, לעשות ביקורות, להיות בערנות ותקשורת עם הגוף שלהן. אני הלכתי על הצעד החד משמעי של לעשות הכי הרבה כדי להבטיח את בריאותי".

היו לזה תסמינים או שזה התגלה כרעם ביום בהיר?

"לנשאות אין תסמינים. עושים בדיקת דם ומקבלים תשובה שלילית או חיובית. המשמעות של תשובה חיובית היא סיכוי של עד 90% לחלות בסרטן שד ועד 40% לחלות בסרטן שחלות. מכאן צריך להחליט איך מנהלים את הסיכון הזה".

מה מנעד הרגשות שחשת אחרי שהתבשרת בבשורה?

"בהתחלה זה לחץ והיסטריה, אבל הייתי בת 30, אז המנגנון שמופעל אחרי זה הוא של הכחשה. במשך שנה לא עשיתי עם זה שום דבר וגם לא חשבתי על זה. באיזה רגע של הארה שהייתה לי, הבנתי שאני לא יכולה לדחוק את זה הצידה כאילו זה לא קיים. חודשיים וחצי אחרי זה כבר עשיתי את הניתוח. זה נחשב מהיר. עברתי בסך הכל 6 ניתוחים, תמיד הייתה לי תקופת החלמה אחריה חזרתי לשגרה.

האם הטיפול בילדיך הציל אותך או שהיקשה?

"הלידה של שני הילדים שלי היה הדבר הכי טוב שקרה לי בחיים. אחרי שנולדו, הבנתי כמה ההחלטה שלקחתי בזמנו, כשעוד לא ידעתי מתי והאם ואיך יקראו להם בכלל – מאפשרת להם אמא בריאה ונוכחת. וכמה זה חשוב".

חשת שגופך בוגד בך?

"מה פתאום. אני לא מכירה כמעט אנשים בלי עניינים רפואיים. יש כאלו שזה קורה להם בגיל צעיר, בגיל מבוגר, מעט, הרבה, כרוני, נקודתי. יש אמירה שטוענת שאם היו זורקים את הצרות באוויר, כל אחד היה רץ לתפוס מחדש את שלו. כי לך תדע איזה התמודדויות יש עוד בעולם. תמיד יכול להיות יותר גרוע, ואני מרגישה שהידע הזה הציל את חיי, לא פגע בי, לא בגד בי. מי שחי כמו קורבן, ימות כמו קורבן. אני לא כזו".

פחדת מהמוות? הרגשת שהוא קרוב או שלא לקחת זאת בחשבון?

"כן, פחדתי מהמוות. פחדתי בעיקר מהשחלות. שכל טיפולי הפוריות וההורמונים שהזרקתי לא יעירו שם שדים. אבל גם בזה טיפלתי כאמור. החשש הכי גדול שלי היה שבפתולוגיה של האיברים שנכרתו היו מגלים כבר ממצאים ואז הייתי צריכה להיכנס לפרוטוקול אחר של טיפולים. למזלי זה לא קרה. כרתי אותם בזמן".

איך הסביבה קיבלה זאת?

"תמיד בהשתהות ופליאה. כולם הסכימו שזה צעד נכון, למרות שלא כל מי שבסביבה שלי ונשאית של הגן פועלת כמוני. קיבלתי הרבה תמיכה מהמשפחה והחברים, פרגון ואהבה".

האם השיח עם נשים חולות עזר לך או היקשה על השיח הפנימי שלך עם עצמך?

"את רוב המידע חיפשתי לבד, כי אז לא היו הרבה נשים "בחוץ" שסיפרו על כריתה מניעתית. אני לעומת זאת עדיין מלווה נשים לקראת הליכי כריתה ושחזור. פשוט פונות אלי בפייסבוק ואני זמינה למה שצריך".

קרן נתנזון. צילום ביתי

לאיזה מין אדם הפך אותך התהליך הזה, מה השתנה?

 "ההחלטה לנהל את הסיכונים שלי הכניסה אותי לפרופורציות בכל דבר בחיים. אין ספק שהבנתי מהר מה באמת חשוב. לא הנראות, לא הנעורים, לא מה אומרים אלא הילדים שלי, המשפחה שלי והיכולת שלי להיות".

מה המסר שלך לנשים חולות בסרטן ובסרטן השד בפרט?

"המסר שלי הוא תכירי את עצמך ואת מה שעושה לך טוב. נשמע פשטני אבל פשוט כל הטיפים האלו של עשי אל תעשי – לרוב מיותרים ומתישים. נכון שאפשר ללמוד מניסיון של אחרים, אבל  בדרך כלל אנשים מעדיפים לדבר על עצמם 'אני ואני ואני' ולא על מה שאת צריכה. צמצמי מורידי אנרגיה שכאלו, ותכווני לקבל את מה שיחזק אותך".

 

סרטן השדקרן נתנזוןשיחת היוםשלמות לא מושלמות