"כשמאחלים לי 'חג שמח' אני נזכרת ברגעים בהם הרגשתי את הקרקע נשמטת תחת רגליי"

תקופת החגים שבפתח, גורמת לי להביט אחורה, אל מה שהיה. פעם תמיד חיכיתי לתקופה הזאת בקוצר רוח. קצת הפוגה, זמן איכות משפחתי, קניית בגדי חג, אוכל טעים ומנוחה מהשגרה העמוסה, אבל השנה כשחברים מאחלים לי  "שנה טובה" ו"חג שמח", האיחולים הללו מציפים בי חששות וזיכרונות. הם גורמים לי להיזכר באותם הרגעים בהם הרגשתי את הקרקע נשמטת תחת רגליי.

זה היה בשנה שעברה, סמוך לתקופה הזו שכה אהבתי. רגע אחרי שנגמר הסופ"ש, כשנכנסנו למיטה וידענו שלמחרת מתעוררים לעוד יום ראשון, טקס השינה הרגיל שלנו הכולל חיבוק ומגע נעצר וקפא ברגע אחד. שנינו הרגשנו גוש בשד.

גוש זר ולא רצוי פלש לגוף שלי והרגשת חוסר האונים תקפה אותי ברגע אחד ולא עזבה. לא יכולתי לעצום עין, רק רציתי להוציא אותו ממני. "הוא לא שלי, שיצא ממני!", כל הלילה חזרתי על המשפט הזה ובכיתי בלי סוף. ברגע אחד של התעשתות קמתי מיד למחשב וקבעתי תור לכירורג שד, מוכנה לנסוע לכל מקום רק שיקרה כבר.

בחוסר שקט וסבלנות התייצבתי אצל כירורג השד כבר למחרת. נכנסתי לחדר, התיישבתי, התחלתי למלמל והבכי פרץ החוצה ללא שליטה. התנצלתי, הוא הבין, ואז החלה הבדיקה. בכל מגע שהוא הרגיש את ה"מנוול" אני התמלאתי סלידה.

כשהבדיקה הסתיימה, התלבשתי והתיישבתי מולו. הוא שאל האם קיימת היסטוריה כזו במשפחה, והשבתי בחיוב: "כן, סבתא. בגיל 30 פלוס, בגילי". כשהישרתי אליו מבט ראיתי את הצער בעיניים שלו משתקף אליי. באותו הרגע לא היה לי ספק שמשהו באמת לא בסדר.

אפרת בראל ובעלה. צילום ביתי

יצאתי ממנו עם הפניות דחופות למספר בדיקות. אלו היו שבועיים שבהם לא הייתי אפרת, אלא זומבי שממלא משימות – להגיע לבדיקות בזמן, לו"ז עבודה עמוס ושאר מטלות הבית והחיים. המחשבות פסקו, לא היו חששות. הייתה קבלה. אבל עם ה"מנוול" לא יכולתי להשלים, ולהרגיש אותו היה מביא אותי לכדי איבוד שיווי משקל.

כעבור שבועיים, רגע לפני הקפה של הבוקר במשרד, קיבלתי שיחת טלפון. בצד השני של הקו הרופא שלי קרא לי "חולה אונקולוגית", וביקש ממני לבחור בית חולים ולמלא ניירת לבדיקות נוספות כי צריך לטפל כמה שיותר מהר. רגישה ככל שאני, סיימתי את השיחה ב"תודה דוקטור", התיישבתי במשרד והשתתקתי. הרציונל נכנס לפעולה ולא נתן לי להישבר. עכשיו זו רק אני מול דף שכתבתי עליו ברשימה את הבדיקות לביצוע וספל הקפה שנותר בדיוק כפי שהוא. באותו הרגע היה לי ברור שזה זמני בלבד, זה פרויקט עם נקודות ציון שכל אחת תוביל אותי להחלמה. מוד הזומבי הסתלק, הפעם זו אני חדורת מוטיבציה להוכיח לי ולכולם שאני מנצחת את המנוול.

היום, כמעט שנה אחרי פרוטוקול טיפולים ארוך ואינטנסיבי. סיימתי את החלקים הכי קשים – כימו, ניתוח והקרנות. ה"מנוול" איננו עוד. כשאני נזכרת באותה התקופה בשנה שעברה אני מייחלת לחוויית תיקון, כזאת שלא תגרום לי להרגיש שהקרקע לא יציבה בכל רגע שבו אני שומעת את רצף המילים "חג שמח".

את החג הזה אחגוג עם כל אותם הדברים שאני אוהבת, זמן איכות משפחתי שאיננו בתוך כותלי בית החולים, קניית בגדים במקומות הומי אדם ללא דאגה למערכת החיסונית החלשה, אוכל טעים שהפעם אוכל להכין ולטעום ומנוחה והפוגה מכל שגרת הסרטן. השנה אני ואהוביי נחגוג ונהיה אסירי תודה לעולם על הגילוי המוקדם, בזכותו מעתה והלאה אחכה בקוצר רוח בכל שנה לתקופת החגים שאני כל כך אוהבת ולומדת מחדש.

נשים יקרות, לכו להיבדק – גילוי מוקדם מציל חיים. בלעדיו, יכול להיות שלא הייתן קוראות את השורות האלו. שנה טובה ובריאה!

***

אפרת בראל תצעד בתצוגת האופנה 'שלמות לא מושלמות' של און לייף ובשיתוף מכבי שירותי בריאות שתתקיים ב 27.10 בטוקהאוס בתל אביב משעה 18:30 ואילך. לינק להרשמה 

חגיםסרטן השדערב ראש השנהשלמות לא מושלמות