"ישנן חברויות של שנים שאינן מגיעות לשלב החברות שנרכשה בנעלי ההתעמלות"

קבוצות ריצה לנשים החולות ומחלימות מסרטן השד מסייעות למתאמנות לא רק למצוא סביבה תומכת ומבינה אלא גם להיאבק במחלה מבחינה מדעית ורפואית.  גמאני רצה, הסיפור מאחורי העמותה.

בימים בהם הפיד בפייסבוק מלא תמונות רצים ורצות בוורוד שמתייגים את עמותת 'גמאני רצה',  קשה להאמין שרק לפני שנה במהלך קורס מאמני ריצה, נתקל עמרי פדהצור, האיש שעומד מאחורי המהלך הזה במאמר מחקרי שמשך את תשומת ליבו. המחקר מאוניברסיטת ברקלי דיבר על יתרונות פעילות גופנית של ריצה על פני הליכה לנשים החולות בסרטן או מחלימות ממנו. אולי זה היה הראש הצבאי של פדהצור או דווקא המהנדס שבו אשר גרם לו ישר להבין שהוא נתקל במשהו גדול "עברתי על הנתונים והרצתי בראש את המספרים של מעל ל-5,000 חולות בשנה והבנתי שיש לזה פוטנציאל עצום מעבר לביטחון העצמי ולתחושה המנטאלית שהריצה נותנת, שזה ערך שאין שווה לו" הוא מספר.

הנתונים בהם הוא נתקל העידו כי ההפעלה הנמרצת של השרירים המתרחשת במהלך הריצה, מביאה לירידה  גדולה יותר ברמות הורמון האסטרוגן לעומת פעילות ההליכה הדורשת פחות מאמץ וקרדיו. במאמר הומלצו זמני אימון לאדם בוגר בריא (גילאים 18-65) של לפחות 30 דקות, חמש פעמים בשבוע או 20 דקות פעילות עצימה שלוש פעמים בשבוע.

פדהצור אשר חיפש באותה התקופה מיזם חברתי המשלב בין אהבתו לריצה ותרומה לקהילה, פנה אל שרית צאיג ויפית אלפרסון אלמליח מנהלות קבוצת הפייסבוק "גמאני"- גם אני חליתי בסרטן השד. בשיתוף עם קבוצת הפייסבוק, פתח פדהצור קבוצת ריצה ראשונה כפיילוט. לאימון הראשון התייצבו שלוש מתאמנות, באימון השני היו כבר עשר והן הגיעו מרחובות, ראשון לציון, חולון ואפילו גדרה. הקבוצה גדלה מאימון לאימון וכרץ למרחקים ארוכים פדרהצר כבר קבע את המטרה הבאה – להתחיל להשתתף במירוצים.

במרוץ הראשון רצו המתאמנות אמנם רק שני קילומטרים אבל מה שהוא ראה בקו הסיום, נשים מניפות ידיים לניצחון, מאושרות ורוקדות, וכל ההתרגשות הזו נתנה לו רצון להמשיך ולהתקדם כי לדבריו "לא יכול להיות שתהיה רק קבוצה אחת כזו, זה צריך להיות ארצי".

המטרה הבאה הייתה מרוץ חמישה ק"מ ואז להתפרש ארצית עם קבוצות נוספות, אבל לנגיף הקורנה היו תוכניות משלו והמרוץ בוטל אבל פדהצור לא נרתע. הו פנה לחבריו מקורס המאמנים, הפיץ באמצעות הרשתות החברתיות פנייה למאמנים מוסמכים ומאז יוני החלו להיפתח קבוצות נוספות. כיום פחות מחמישה חודשים מאז יצאו לדרך, ישנן כבר קרוב לארבעים קבוצות ו-65 מאמנים מתנדבים בריצה וכושר.

כיום ישנן כמעט 1000 נשים אשר רבות מהן הגיעו דרך קבוצת גמאני חליתי בסרטן השד בגילאים שנעים בין 26 ל-73. פדהצור נחרד קצת לדבר על כמות הנשים הצעירות החולות בסרטן, מה שרק דוחף אותו עוד קדימה לראות כיצד הוא מביא את נושא הריצה להיות לא רק חלק מהליך המניעה ע"י שמירה על כושר אלא גם חלק מהטיפול. הוא נמצא כבר בקשר עם קופות החולים וכנס בנוכחותם של רופאים, אונקולוגים ומאמנים בנושא סרטן השד והריצה היה אמור להתקיים במכללה האקדמית בוינגייט ונדחה זמנית עקב הקורונה. בקורס מאמני הריצה הקרוב העומד להיפתח במכללה, ייקחו חלק 18 נשים מהקבוצה במלגה מלאה כשהמטרה שתתחלנה לאמן בעצמן קבוצות ריצה בעתיד. "אני רוצה להשריש תרבות פעילות עבור נשים כאלו, אני רוצה רמת נגישות שכל אישה תוכל לגשת ללא תשלום, ללא מנוי לקבוצת ריצה במרחק של עשר דקות נהיגה מהבית" הוא מוסיף.

החיבור בין פעילות קרדיו מאומצת כמו ריצה מתחיל להיות חלק ממערך הבריאות המונע והמטפל. "ישנו מחקר המראה כי אישה אשר מעולם לא עסקה בפעילות גופנית ומתחילה להתאמן עד תחילת הטיפול רק מהרגע בו אובחנה, מצליחה לסייע בכך להכין את גופה להתמודדות הצפויה לו. " מספרת ד"ר חן גלייט סנטר בעלת תואר שני ושלישי בחקר סרטן השד ועובדת כיום באיכילוב בתחום הקליני של סרטן מערכת הדם. "האימון משפיע השפעה רבה על ההתמודדות עם המחלה, יעילות הטיפול, צמצום סיבוכים, זמני אשפוז מתקצרים וסיכויי ההשרדות גדלים. זה בעצם מכין את הגוף לרעידת האדמה שהגוף עומד לעבור."  היא אומרת.  

אל ד"ר גלייט סנטר פנה פדהצור כחלק מבניית המערך המקצועי של העמותה כדי שתשמש כמדענית העמותה וסנטר לא רק שנענתה לבקשה בשל היותה אצנית חובבת ומדריכת ריצה מוסמכת, אלא גם הפכה בעצמה למאמנת של קבוצת 'גמאני רחובות'. "משהו השתנה במודעות. אחת הרצות סיפרה לי שכשהלכה לרופאה היא שאלה אותה 'אם אתן לך מרשם ואגיד שזה יעזור האם תעשי זאת?' הרופאה כתבה במרשם 'פעילות ספורטיבית'. אז עולם הרפואה מבין עד כמה זה חשוב".

ירידה באסטורגן, שמירה על מסת שמירת וחיזוק המערכת החיסונית

"יתרונות הריצה והפעילות עצומים" היא מסבירה, "הפן הרפואי שכולל צמצום ההורמונים בדם (אלו המדשנים את הגידול הסרטני) על ידי שיפור המטבוליזם, העלאת מסת שריר ושיפור חילוף חומרים. "ישנם גידולים סרטניים, וגם גידולי שד שתלויים בהורמונים, באסטרוגן. הטיפולים הפוגעים בהורמונים פוגעים גם בדברים הטובים המתווכים על ידי ההורמונים ואחד מהם זו מסת העצם. שישה חודשים מתחילת הטיפולים עלולות המטופלות גם להגיע למצב שבו נשברות עצמות – אוסטאופורוזיס."

"חשוב גם לזכור שכשאנחנו עושים פעילות גופנית זה משפיע לטובה על מערכת החיסון. פעילות של תאים הנקראים MK, תאי הרג טבעי, שהם סוג של תאי לימפוציטים. תאים של מערכת החיסון שבעקבות הפעילות עוברים למצב הפעלה ממש ונראה במחקרים שהתאים נכנסים לתאי הגידול ונלחמים בו. מעבר לכך, הפעילות הגופנית רבת משמעות כיוון שהיא מפחיתה באופן מובהק תופעות כאבים בעצמות, עייפות כרונית וכאבים במפרקים כתוצאה מהטיפולים".

הריצה המשותפת מרוממת את הנפש ואת תחושת המסוגלות האישית

ד"ר גלייט סנטר לא שוכחת את ההשפעה הנפשית על חברות הקבוצה "אחד הדברים המרכזיים שקורים לחולים ובכלל אצל חולות סרטן זה מצב רוח לא טוב, ביטחון עצמי ירוד, דימוי עצמי שלילי. הנשים פגועות לא רק פיזית אלא נפשית ועם הכושר והריצה, האנדורפינים עולים וזה משפר את מצב הרוח. הריצה, ההפעלה, החברותה זה עוזר, מעיף, מרים" היא אומרת  "גם אם זו איננה ריצה למרחקים זה תורם להתמודדות, משפר דימוי עצמי, תחושת מסוגלות, הגישה שלהן כלפי עצמן משתנה, הן יכולות להגיד לעצמן 'וואו הצלחתי לעשות'. חלק מהרצות מדווחות לא רק על שינוי במצב הרוח אלא גם על שיפור ברמת הכאב שהן חוות. חלקן נזקקות לפחות משככי כאבים, פחות קנאביס, כדורים נגד דיכאון, ישנות טוב יותר וגם אפשר לראות ירידה של עד 20 ק"ג במשקל אצל חלקן" היא מרחיבה ומוסיפה נתון מעניין ולא פשוט חשוב  "כתוצאה מאורח החיים שמשתנה רבות מהנשים המתגלות כחולות, פורשות ממעגל התעסוקה. כאשר נכנסת פעילות גופנית לתוך הפרוטוקול השבועי, זה מסייע גם למנוע פרישה ממקום העבודה".

 "אומרים לי שנהייתי רגישה יותר" מספרת ד"ר גלייט סנטר שהופכת באותו רגע לחן "אני לא יודעת להסביר, השגרה שלי רצופה חשיפה תמידית להמון מקרים קשים, אני עובדת במעבדה לאבחון מחלות ממאירות של מערכת הדם. אין לנו חיבור ממשי עם המאובחנים, אלא יותר עם הצוות הרפואי. ביום יום יש לי רק  שם וגיל ואני לוקחת איתי את המקרים אשר לפעמים נכנסים לי ללב. פה בקבוצה יש לי חיבור עם הנשים, החיבור הוא ישיר והוא מעבר לאבחנה ולטיפול. להיות מאמנת בקבוצת 'גמאני רצה', כחלק מהמיזם האדיר הזה, זה מבחינתי השלמת מעגל. אנחנו מדברות על הכל וכיף לנו, צוחקות, מצטלמות ושמות את המחלה בצד. מתנהגות כרגיל. כשהן באות למרפאה הן באות עם מדבקה, נכנסות, יוצאות. כאן, באימון הסרטן אינו קשור, זה המכנה המשותף אבל אנחנו עוסקות ועסוקות בדברים אחרים, זה היופי".

לחזור להיות אני

"אני מספר עבור הרפואה. תעודת זהות, שלב בטיפול" מספרת מיטל זיו, בת 39, הנלחמת בסרטן השד כבר יותר משנה ומספרת שבקבוצת הריצה היא יכולה סוף סוף לחזור להיות מיטל.  "מה שהיה מיוחד עבורי ברעיון וגרם לי להצטרף לקבוצה, זה רק כי המשתתפות הן מקבוצות גמאני, ולכן לא צריך מילים. בקבוצת ריצה סגורה של חולות ומחלימות לא מרחמים, אני לא חוששת ממבטי צד, הכל פתוח, אני לא שונה אין לי הנחות ואני יכולה להיות מיטל. הלכתי לאיבוד כמיטל חולת הסרטן. כיף לחזור להיות אני, לחזור לעצמי". 

מיטל זיו מבטטת כורסא לאישה שרצה ודואגת לעצמה

"אני בחורה צעירה , אין לי סרטן במשפחה, הסרטן לא היה אמור לפגוש אותי" היא אומרת.  היא אם לשני ילדים ונשואה באושר לבעל תומך ואוהב, שמשה כמדריכת טבע בגני ילדים עד שעברה כריתה והחלה טיפול פרוטוקול מלא אחרי גילוי מאוחר. החשיפה לחיות ולילדים קטנים הייתה מסוכנת עבורה בגלל החשש לחיידקים ומיטל נאלצה לוותר על מקום עבודתה.

ההתמודדות עם הסרטן בפעילות הריצה מאפשרת למיטל וחברותיה לקבוצה לקבל איזושהי שליטה חזרה בידיהן, לא רק דרך תרופות, רופאים וטיפולים "סוף סוף זה משהו בשליטתי, אני לא מפקידה את גופי בידי אחר, בוחרת מה לעשות לעצמי" היא מסבירה "אם נותנים לך כרטיס בטחון כזה ביד שאני לא אקח אותו? זה לא קשור לתרופות, רעלים, התערבות קונבנציונאלית אלא משהו שאני בזמני יכולה לעשות ומשפר את הסטטיסטיקה לטובתי. אין תרופות שמביאות אחוזים כאלו. יאמרו לך תעזרי לעצמך לא תעשי זאת? קומי, צאי לרוץ, הכי פשוט שיש, זה משנה חיים". מיטל מדברת על אחוזי הישרדות המטפסים ל-80 עד 90 אחוז מהחולות בסרטן השד שעברו גילוי מוקדם המשולב בפעילות גופנית. אחוז ההישרדות של מחלימים למשל בלוקמיה עומד על כ- 60% בלבד.

בעקבות הטיפול הכימותרפי שעברה סבלה מיטל מפגיעה עצבית, הנקראת נוירופתיה אשר פגעה בכפות הידיים והרגליים ואפילו השפיעה על הטיפולים שקיבלה. אבל עם הריצה, הבצקות נעלמו וחזרה לה היכולת לזוז. הכאבים בגוף פחתו "זה נשמע כמו שיווק אבל הגוף שלי אומר תודה כל יום, אני ישנה יותר טוב בלילה ביום של אימון, אני רואה את הפידבק שהגוף שלי נותן לי על התנועה, על הריצה והריצה זה בכלל שולי בכל הסיפור הזה". היא מספרת וצוחקת תוך כדי דיבור שוצף מלא בהתלהבות "אני בטטת כורסא, קחי ספורט ואני בדיוק בצד השני! לא יכולתי לרוץ בקבוצה רגילה, כי הציפייה הייתה גורמת לי להרגיש אכזבה, היכולות שלי כרגע רחוקות מזה של אדם בריא ועכשיו לגוף שלי נכנס אליו חומר שמרפא אותו. הערך של הריצה זה רווח נקי, הבית של 'גמאני רצה'  זו מן חממה. אני יוצאת מהבית לא כדי לרוץ אלא כדי לרוץ יחד. אצלנו  לא מדברים בקלישאות כמו את גיבורה, את חזקה. זה לא נעים לשמוע את הקלישאות האלו כל הזמן אבל כשמישהי מבפנים אומרת "את מסוגלת", "את יכולה" אני יודעת שאני יכולה כי היא הייתה שם או נמצאת שם עכשיו. דווקא בימים שלא בא לי, הרצון לבוא לאימון חזק מהכאבים, משהו בכוח, בנפש ואני יודעת שאני אחזור חזקה יותר הביתה".

המתאמנות הופכות חברות בלב ובנפש, יודעות את לו"ז הטיפולים של כל אחת ונמצאות שם אחת עבור השנייה מסביב לשעון, כל הזמן ולא רק בשני האימונים השבועיים אלא גם בקבוצות וואטסאפ שאינן מפסיקות לצפצף. "ישנן חברויות של שנים שאינן מגיעות לשלב החברות שנרכשה בנעלי ההתעמלות"

מיטל ירדה בארבעה חודשים עשרה ק"ג ממשקלה, לדבריה גלי החום שסבלה מהם בגלל תרופות לדיכוי שחלתי, תוקפים אותה בפערי זמן גדולים יותר "הלוואי שהפרויקט יגיע לכל בחורה המתמודדת וכל בחורה אפילו שאינה בטוחה בזה שתגיע לאימון אחד. גם אם היא לא יכולה לקחת חלק או כי אסור לה מבחינה רפואית שפשוט תבוא"

קבוצת גמאני רצה דרום תל אביב

מיכל דוידסון מאמנת הקבוצה של מיטל  בדרום תל אביב היא מאמנת כושר וריצה שנחשפה לפעילות העמותה במודעה בפייסבוק וביקשה להיות חלק. "מאמני כושר לומדים כיצד להתמודד עם הגיל הרך, הגיל השלישי, מחלות ובעיות רקע, הידלדלות העצם, אסטמה אך לא עם חולות ומחלימות מסרטן השד". היא מספרת וחושפת את אחת הסיבות שיש למאמנים מעצור מלאמן נשים חולות. כמו ד"ר גלייט סנטר גם היא מקווה שהסטיגמה תשתנה, שכן אין צורך אפילו בביטוח רפואי חריג מביטוח כושר רגיל כדי לקחת חלק באימון שלא כמו במקרה של חולי לב או אסטמה למשל.

מיכל, חן וכל שאר המאמנים צריכים ללמוד על המתאמנות ויוצרים קשר אינטימי עם כל אחת שכן האימון חייב להיות מותאם למצבה הבריאותי מבלי שזה יהיה יעורר עניין במהלך האימון. חלק מהמתאמנות אינן יכולות להתאמן במזג אוויר חם בגלל כריתת לימפה, חלקן לא יכולות לשים משקל על הידיים בגלל אותה הסיבה. מאמני הקבוצות יודעים מתי כל אחת עברה טיפול, כיצד היא מגיבה אליו, מה השלב בו היא נמצאת ומאילו תופעות לוואי היא סובלת. מיכל מספרת שהיא יודעת לזהות מתי המתאמנות שלה צריכות רגע לפרוק את הדמעות, אם זה בכי בגלל ההורמונים שמכים בגוף או אם מישהי פשוט צריכה בכי טוב אבל שום דבר אינו מלווה ברחמים אלא באהבה, בחברות.

בימים אלו, ימי הקורונה החיבור הנפשי, השיח בתוך הקבוצה תוך כדי ריצה , הליכה ופעילות עבר לזום. גם קמפיין שתוכנן לחודש אוקטובר, חודש המודעות לגילוי מוקדם השתנה מריצה המונית משותפת להקפת כדור הארץ בריצה.

"חיפשנו קמפיין חסין קורונה" מספר פדהצור "לא ניתן לעשות מרוץ גדול כמו שתכננו וחיפשנו משהו שניתן לקיים בזמן ובמרחב שהגבלות נגיף הקורונה מאפשרות. הריגוש האולטימטיבי עבור רץ זה היעד הבא ומה אם לא להקיף את העולם? חיפשנו פרוייקט עממי שכל אחד יכול לקחת בו חלק, מעין גיוס המונים בקילומטרים ולא בכסף".

הקמפיין החל בתחילת אוקטובר ותמונות רצות ורצים לבושים ורוד ממלאים את הרשתות החברתיות, מספרים סיפורים אישיים המקדישים את הקילומטרים לאישה אהובה, חברה או אחת מחברות הקבוצה גמאני חולת סרטן השד אשר ביקשה שירוצו עבורה. אחרי שבוע נאספו כעשירית מתוך 40,075 הקילומטרים הנדרשים כדי להקיף את העולם. "חשוב לי שזה ימלא את הרשת, אני לא רוצה תרומה של קילומטרים" הוא אומר "אני רוצה שכל אחד ירוץ כמה שהוא יכול כדי שנראה את הפרויקט כל החודש והנושא יישאר בתודעה. אני רוצה שכל תורי הממוגרפיה יתמלאו לזמן הקרוב. ישנם 90% החלמה בגילוי מוקדם לכן אנחנו חייבים ליצור מודעות. ומי מהנשים המגלה שחלתה, אנחנו מזמינים אותה לקבל אצלנו את כל החום, האהבה והתמיכה שבעולם".

לכו להיבדק!

להצטרפות לגמאני רצה לחצו על הלינק הבא

להצטרפות לגמאני – גם אני חליתי בסרטן השד. לחצו על הלינק הבא

גמאני רצהחודש המודעות לסרטן השדסרטן השד