בהשראת לונה: "אני כבר מדממת מצטיינת עם ותק של איזה 25 שנה בתחום, אבל זה רק נהיה יותר גרוע"

אולימפיאדת טוקיו היא לגמרי בסימן חולשות אנוש, וחולשות אנוש של נשים חזקות בפרט. אחרי המתעמלת הבכירה סימון ביילס שפרשה מהתחרויות בגלל חרדות קשות (וזכתה לחיבוק גדול על עצם החשיפה הכנה של מצבה), ראינו בסוף השבוע גם את האצנית לונה צ׳מטאי-סלפטר, אישה חזקה, נחושה ואתלטית-על, שעזבה את המרתון בו השתתפה ארבעה קילומטרים לפני קו הסיום כי סבלה מכאבי ווסת בלתי נסבלים.  

זה פגש אותי במקום די כואב ומזדהה, ולא סתם בגלל שגם לי יש רחם (ונטייה כללית לא לסיים מרוצים או כל פעילות גופנית אחרת…). 

לונה צ'מטאי סלפטר. credits Grana/Tuscany Training Camp

שבועיים לפני כן ישבתי אצל רופא נשים ואמרתי לו, "תשמע דוק', המחזור שלי מפרק אותי. אבל ממש. כאילו מה הקטע? אני כבר מדממת מצטיינת עם ותק של איזה 25 שנה בתחום, היית מצפה שהגוף שלי יתרגל לזה אבל זה רק נהיה יותר גרוע כל הזמן. מיגרנות מהגיהנום, כאבים בכל הגוף, מופע אור-קולי של חרדות, עייפות למות, אני בוכה מזה שהמוכר בפיצוציה חייך אלי עם הפה אבל לא מספיק עם העיניים, ומזל שהמקצוע שלי לא כרוך בהפעלת מיכשור כבד כי יש מצב טוב שכמה אנשים היו יוצאים משם בשקיות של זק"א".

הדוקטור חייך כמו שרק בני אנוש שנולדו בלי רחם יכול לחייך, ואמר בחשיבות "קוראים לזה פי.אמ.אס". 

"פששש, מה אני אגיד, חידשת לי. מזל שבאת. פי אמ אס, אתה אומר? קליט. זה עוד יתפוס, אני אומרת לך". 

"אני ארשום לך גלולות", הוא אמר. 

"אוקיי, אז אתה מעוניין בגדול לפוצץ אותי בהורמונים שמשעבדים אותי יומיומית ויכולים לעלות לי בשלל תופעות לוואי כמו ירידה בחשק המיני, פגיעה במצב הרוח, כאבי ראש, זיהומים בנרתיק ועוד כל מיני סיכונים שאוהבים לפרט בעלון לצרכן ולכתוב ליד זה "אל תיבהלי למקרא תופעות הלוואי – ייתכן ותסבלי משבץ וזהו?".

"וואלה, דוקטור", אמרתי, "כבד עלי קצת כל ההורמוניאדה הזאת. יש משהו אחר אולי?" 

נועה אנג'ל.  בעלת רחם עם נטייה כללית לא לסיים מרוצים או כל פעילות גופנית אחרת. צילום: יעל יוסף.

"זה מה שיש", הרצין הדוקטור כאילו הוא אמא שלי והרגע התלוננתי שכל צהריים אנחנו אוכלים שניצל דינוזאור למיקרו, "תנסי את זה חודשיים-שלושה, תראי מה קורה, מקסימום תחזרי וננסה להתאים לך פתרון אחר. בסך הכל, את יודעת, זה לא מחלה". 

אח, איך אני אוהבת שאומרים לי "זה לא מחלה". זה באמת לא מחלה. בסך הכל מוות קטן בלי יחסי ציבור. והרי, אם זאת לא מחלה, אז את כאישה בוגרת בהחלט יכולה להתמודד עם קצת אי-נעימות ולהמשיך לתפקד גם כשבא לך לעצור הכל ולגסוס מתחת לשמיכה. אם נשים בשואה הצליחו לתפקד בתת-תנאים אין סיבה שגם את לא.  

למרות שאת יודעת שאת לא היחידה בזה, הרי חברות וקולגות מספרות לך כל הזמן כמה מערערים הימים האלה סביב הדימום. כן, רוב הזמן זה "לא נורא". קצת כאבים, קצת עייפות, נטייה מוגברת לריב ולאכול ג'אנק ולחתוך את עצמך כשאת מכינה סלט. בסדר, בקטנה. אבל אם תופעות לוואי סביב המחזור לא מוגדרות כמחלה של ממש, ואין להן פתרון תרופתי חד משמעי, אז מה לעזאזל אנחנו רוצות? 

אולי, למשל, אמפתיה בסיסית מצד האנשים שמקיפים אותנו, בעבודה, בזוגיות או אצל רופא/ת הנשים? שיתנו לנו לנוח קצת, שיעשו איזה כוס תה, איזה מסאז' קטן בגב התחתון, שידברו קצת יותר נעים ובשקט, וכן, שפשוט יבינו שכרגע את לא מרגישה במיטבך. זהו. אתם יודעים, דברים קטנים. אנחנו לא גרידיות. עצם ההבנה למצב עושה לבדה שינוי גדול. 

במקומות עבודה מסוימים בעולם כבר הגדילו לעשות, הפנימו שגם בצורתו הקלה מדובר במצב רפואי לכל דבר והחלו להעניק לעובדות "חופשת מחזור" – יומיים חופש להיעדרות במהלך הווסת בנוסף לימי המחלה הרגילים, כדי שתוכלי לחזור למשרד כמו מלכה. בישראל זה כנראה לא יקרה במאתיים השנה הקרובות אבל אולי עם קצת מזל תיפול עלינו עוד פנדמיה וככה כולם וכולן יתחילו לעבוד קבוע מהבית. גם זה משהו. 

ולא פחות חשוב מכל זה, אנחנו צריכות לגלות חמלה גם לעצמנו. לזכור שגם אם את סתם עובדת זוטרה ורגילה איפשהו וגם אם את ספורטאית אולימפית – הגוף האנושי בנוי בסופו של דבר על ניסוי וטעייה של האבולוציה, ועד שבעוד כמה מיליוני שנים כולנו ניוולד עם רחם ביוני שיודע גם לאפות תינוקות בחצי שעה וגם לקרר פחיות קולה, נשלים עם זה שבינתיים יש קצת באגים בפורמט הזה של הנשיות. לפעמים זה נסבל, לפעמים זה יכול ממש לשבש תכניות, אבל בכל מקרה זאת עדיין המסיבה שלנו ולעזאזל, אנחנו נבכה אם נרצה. 

אולימפיאדת טוקיו 2020לונה צ'מטאי סלפטר