"הכינוי המעליב מהילדות עוזר לי היום לשנות לנשים את החיים"

מאז שאני ילדה אני חולמת לשנות את העולם, מקשיבה בלופים לאריק איינשטיין ושלום חנוך בשיר הידוע, ובטוחה שאני אהיה האחת שתצליח. הייתי ילדה חולמנית, מתבוננת, זו שמביאה למחנכת נושאים לדיון בשיעור חינוך. בתוך תוכי ידעתי שאני רוצה לעשות דברים גדולים, והרצון העז הזה נשאר איתי עד היום.

בכיתה ח' הדביקו לי כינוי מביש שהפך להיות השם שלי: "שומנים נוזלים". אני כותבת את הכינוי הנוראי הזה עם דמעות בעיניים, משום מה הוא משפיע עליי גם היום למרות שאני אישה בוגרת ואוהבת את הגוף שלי. חווית העלבון מהכינוי ההוא צרובה לי בבטן, אותה בטן עגלגלה וחמודה שהייתה לי אז ועודנה. החברים והחברות שלי ביישו את גופי ואני התביישתי בו. בסוף השנה, כשישבנו וכתבנו ברכות בספרי זיכרונות כאות פרידה לפני המעבר לתיכון, הספר שלי היה מלא בברכות עם הפתיחה "שומנים נוזלים" או בקיצור "שומנים". ביום הראשון של החופש הגדול זרקתי את הספר לפח והתחלתי מחדש. 

אני מוצאת את עצמי מרגישה צורך להתנצל ולשתף אתכן שבכלל בכלל לא הייתי שמנה. הייתי ילדה שהפכה לנערה עם גוף עגול שאינו שרירי. מעולם לא היו לי שרירי בטן, כלומר, ברור שיש לי שרירי בטן, אבל הם תמיד היו מכוסים בשומן בטני. כזו אני, לוקחת הכול לבטן. 

מיכל גולדן בתיכון. צילום מאלבום פרטי

 

אני רוצה שכל אישה תהיה שמחה כמוני

השנים עברו והחלום לשנות את העולם נשאר. אז חלמתי, ניסיתי, התאכזבתי, הצלחתי, נפלתי, קמתי, ויתרתי, חזרתי ואז התחלתי לרוץ. בגיל 44, כשאני אמא לשניים, התחלתי להתאמן לראשונה, ומאז ועד היום אני רצה לפחות 5 פעמים בשבוע.

אפשר להגיד שחיי מתחלקים לשניים: לפני ואחרי שהתחלתי לרוץ.  הריצה קירבה אותי אל עצמי ואל גופי וגרמה לי לאהוב את עצמי. נכון, קלישאתי ומעצבן, ועדיין, עם כל הציניות (ואני בעד ציניות), בחיי שאין לתאר את השפעת הריצה עליי, על גופי ועל חיי. כלומר, יש לתאר, אבל זה נורא ארוך.  

הגוף שלי כאב מהעלבונות שספג מאחרים, מהיחס שלי אליו, מהפחד ללכת ברחוב, ומהעובדה שצמצמתי את עצמי כדי להיות אמא מסורה לילדיי. באותה תקופה עבדתי במרכז סיוע לנפגעות תקיפה מינית והגוף שלי גם היה מושפע מכל התוכן שפגשתי בעבודה. לעבוד כל יום עם תכנים של אלימות מינית זה קשה לנפש ואני רציתי שמח – לשנות את העולם בשמח. הריצה מילאה את חיי שימחה, היא עשתה לי כל כך טוב שרציתי שכל אישה תרוץ כמוני. כתבתי על זה פוסטים ועפתי על עצמי – מי ישמע? כולה רצה. 

כששאלו אותי 'מה יש בריצה שמשנה חיים?' השבתי שהריצה היא החדר שלי, היא הבית שלי. אני נועלת נעליים, פותחת את הדלת וזהו, אני לא אמא ואני לא מנהלת, אני רק אני. בריצה אני נושמת, מתחזקת, ומקשיבה לעצמי. הקסם המופלא של הריצה הוא השינוי שחל בחיי, המסוגלות, והעצמאות, רק אני והרגליים שלי הביאו אותי להתחזק. כל רץ יודע שיש רגע שבו את מבינה שאם הצלחת לרוץ, את יכולה הכול. 

לרוץ כדי לנצח את עלבונות הילדות

בשלב מסוים החלום שלי לשנות את העולם הפך למציאות. במסגרת אחד הקורסים שלקחתי הכנתי הרצאה על קתרין סוויצר.  כשקראתי את סיפור חייה נפל לי האסימון, ובינגו, כל החלקים התחברו. קתרין סוויצר היא האישה הראשונה שרצה מרתון בשנת 1967, עת חשבו שנשים לא יכולות לרוץ. בגיל 22 היא נרשמה למרתון בוסטון אחרי שבדקה את התקנון ווידאה שאין איסור על נשים להשתתף. בדיעבד הסתבר שהאיסור לא הופיע בתקנון כי איש לא האמין שנשים יכולות לרוץ מרתון. 3 מייל לתוך הריצה, הגיע מנהל המרוץ, איש גדול רותח מזעם, וניסה להוציא את קתרין בכוח מהמסלול. זה היה הרגע שבו היא הבינה שהיא חייבת לסיים את המרתון ולהוכיח לעולם שנשים יכולות לרוץ, ואכן עשתה זאת. ברגליה היא פרצה לנו דרך ולגיטימיות לרוץ.

קתרין סוויצר,מייסדת פירלס 261. Credit: Hagen Hopkins.

סיפורי השראה של נשים נותנים לי כוח. אני רציתי לשנות את העולם ורציתי שכאב העלבון בגופי יתפוגג, וכשקראתי את סיפורה של סוויצר ידעתי שאם היא יכולה גם אני יכולה. את זה ידעתי מיד כי הריצה הייתה המכנה המשותף בין שתינו. אומנם יש פער גדול בינינו, בכל זאת מדובר באשה מרתוניסטית שרצה עשרות מרתונים כולל אחד בגיל 70 כשחזרה למרתון בוסטון, ואנוכי רצה לאיטי כששני חצאי מרתון מאחוריי, אבל זה היופי בריצה. זה לא באמת חשוב כמה רחוק או מהר את רצה. והנה לכן עוד קלישאה: הניצחון נמצא על קו הזינוק. 

הארגון שמשנה לנשים את החיים דרך ריצה

אותה קתרין סוויצר הקימה ארגון בינלאומי בשם  261 fearless . Fearless (חסרת פחד), תזכורת על הרגע ההוא שבו אישה צעירה עמדה זקופה מול גבר כועס ומפחיד ובכל זאת המשיכה לרוץ ו-261 כתזכורת למספר החזה שהיה לה בריצה ההיא במרתון בוסטון. הארגון הבינלאומי הזה שם לעצמו מטרה לקדם שוויון מגדרי דרך ריצה, ולהקים  מועדוני ריצה קהילתיים במטרה להנגיש את הריצה והאיכויות שלה לעוד נשים. היום אני גאה להגיד שאני ממשיכת דרכה של סוויצר: הקמתי בישראל את העמותה המקומית של פירלס 261, ואני באמת מאמינה בכל ליבי, בבטני העגולה וברגליי החזקות, כי הריצה מקרבת נשים אל העוצמה שלהן. כי כל צעד שאת עושה ברגליים, אחר כך תוכלי לעשות בכל תחום שתבחרי.

העמותה מתעתדת להקים מספר רב של מועדוני ריצה בישראל, מועדונים קהילתיים, כשהמאמנות והמתאמנות הן נשים מהקהילה. הפעילות בישראל מתחילה ב-19 במאי,  במשך שבוע נקיים מרוץ וירטואלי ראשון מסוגו – move the world כדי  לתמוך במטרה שלנו: להנגיש לכל אישה באשר היא את הריצה ואת השינוי שמגיע גם לה. 

איך זה יקרה?

  1. נרשמות להשתתף במרוץ הווירטואלי Move The World של מועדון fearless 261 ישראל – שמטרתו לקדם שוויון מגדרי דרך ריצה.
  2. בוחרות מסלול לתמיכה במועדון. ההכנסות מהמרוץ יוקשו להקמת מועדוני ריצה קהילתיים לנשים בפריפריה החברתית והגיאוגרפית בישראל.
  3. בין התאריכים 19.4-24.4 יוצאות לרוץ, ללכת או לרכב. מודדות קילומטרים ושולחות (הפרטים בלינק.)
  4. לא רוצה לרוץ? אין בעיה. אפשר לתמוך בנו גם בלי לרוץ!
  5. כל הפרטים נמצאים בלינק, כולל מפגש ההזנקה עם קתרין סוויצר בעצמה, מייסדת המועדון העולמי, האישה הראשונה בעולם שרצה מרתון, כולל מפגש ריצה קהילתי עם מועדון הריצה בג'יסר א-זרקא.

 

fearless 261פמיניזםקבוצת ריצהריצה