ורד בוסקילה פותחת את כל הפצעים: 'רגע לפני האולימפיאדה, הוצאתי שאריות אוכל מהזבל ואכלתי אותן'

"קוראים לי ורד, והחיים שלי הם ממש לא מה שנראה לכם. חלקכם רואים ספורטאית נחושה, מלכת הים, מדליסטית מאליפות העולם משתתפת בשלושה משחקים אולימפיים, אחרים רואים כוכבת ריאליטי או מישהי מהטלוויזיה, שחר הבת שלי רואה אמא. אבל מאחורי כל הדמויות והתפקידים האלה, כשאני מסתכלת במראה, אני רואה את כל הדמויות כולן ובמיוחד אחת – אמזונה, ההיא מהמיתולוגיה היוונית, הלוחמת, אחת משמונה בלבד על פני כדור הארץ". (מתוך אמזונה, ספרה החדש של ורד בוסקילה)

 

ורד בוסקילה. אמזונה. צילום מירב בן לולו

במילים העוצמתיות האלו נפתח ספרה הביוגרפי של ורד בוסקילה (39) השייטת האולימפית לשעבר. הספר מנתץ בדרכו כל מה שידעתם עליה אבל גם את הדימוי הספורטיבי המקובל. הוא חושף פער עצום בין הנחישות של האישה הזו לבין ההתעללות הנפשית שעברה מצד המאמן שלה, את ההתמודדות הבלתי נתפסת שלה עם הפרעות אכילה שנגרמו מכך, ומצבים פיזיים ונפשיים מאתגרים ומורכבים בדרך אל הפודיום. 

"לחיות כשיש פער בין מה שחושבים עליך לבין איך שאת תופסת את עצמך זה קצת מסוכן באיזשהו אופן. זה לקח אותי למקומות של להיות יותר עסוקה בלעמוד בציפיות של איך אני אמורה להיות, מה אנשים חושבים עליי, מאשר מי שאני באמת", היא מסבירה את מה שעומד מאחורי החשיפה הלא שגרתית הזו שלה. "אחרי שנים ממש ארוכות של כל הזמן הפרדות, להיות ורד של הספורט, ורד של הבית, ורד של בנים, ורד של בנות. אני מנסה לשחרר ולנסות להיות כמה שיותר קרובה לעצמי. הסתרתי הרבה מאוד שנים, התביישתי הרבה מאוד שנים, ואני בעשור של פיצוי על הבושה, על הכעס העצמי ועל חוסר האהבה העצמית. משהו בספר נתן לי במה להתמודד עם כל הפחדים שלי, לשים את הכול בחוץ בלי להתבייש, לספר את ההכי גרוע, הכי מביך והכי משפיל. אבל אני עושה את זה גם מתוך דאגה ואהבה לספורט".

בוסקילה גדלה בבית מסורתי שומר שבת בבת ים, בת זקונים שלישית, לא בית טיפוסי שמעודד ספורט תחרותי. מגיל צעיר היא גילתה את האהבה שלה לים ולשייט אבל לא ידעה להעריך שאלו יובילו אותה כל כך רחוק. האירועים שהתרחשו אז בבית, בבית הספר ובעיקר במועדון השיט המקומי הם שעיצבו את כל הקריירה הספורטיבית שלה. 

איך בעצם התחילה הקריירה הספורטיבית שלך?

"הרגשתי מאוד בטוחה, הכל היה אפשרי מבחינתי. לא חשבתי שבגלל שאני בת אז אני לא יכולה לעשות דברים מסוימים, למרות שהייתי בבלט כמו כל הבנות. לא חשבתי על עניין עדתי, למרות שהייתי בוסקילה. מבחינתי הייתי ילדה באיזה חור בעולם שהולכת לים כמה שהיא רוצה, יחפה. במועדון השייט הייתה המון היסטוריה ומסורת. היום, ילדים שהולכים לחוג שייט לא מנקים את המועדון, אבל מבחינתנו זה היה הבית שלנו, היינו צריכים לנקות אותו. הייתה הרבה אווירה משפחתית, והיו גם הרבה זובורים. למי שקורא את הספר אני מניחה שזה קצת מטלטל שאכלתי חול למשל או שהיו זורקים אותי לפחי זבל או מטביעים אותי, כל מיני דברים כאלו. הרבה אנשים חוו את זה במועדון השייט בבת ים, לא הרבה בנות קטנות, וגם יש כאן עניין של מינון ושל נסיבות נוספות שכבר לקחו את זה למקום אחר, אבל זה היה האווירה, זה היה הוויב". 

את מתייחסת מאוד בסלחנות למשהו שהיום היינו קוראות לו התעללות

"אז זה לא הרגיש לי שמתעללים בי, ממש לא. הרגשתי שאני מקבלת תשומת לב, הרגשתי שרואים אותי, שאני חלק. בנות – בנים אותו דבר, ככה גידלו אותי. אילן (אילן תשתש, המאמן של בוסקילה ה.ר) היה גם גאה בזה, 'אני מאמן אותה כאילו אין הבדל מבחינתי בן או בת'. היום אני יודעת טוב יותר ומסתכלת על זה עם כלים שלא היו לנו אז. האווירה הזאת, הבת ימית, בטוח שזה חצה כל מיני גבולות, לא רק איתי, אבל זה היה חלק מהקסם".

אחרי כמה שנים בבת ים משדכים אותה לשייטת לינור 'בייבי' קליגר מתל אביב והיא עוברת להתאמן במועדון השיט של תל אביב. "חד משמעית שוק תרבותי. זה לא דומה למה שחוויתי בבת ים, בקטע הלא טוב, זה הרגיש מאוד מנוכר, מאוד קר. הרגשתי שמייבאים אותי, כמו שמייבאים כלה, קיבלו אותי מאוד יפה, מצד שני היו פערים מאוד גדולים".

ורד בוסקילה באולימפיאדת לונדון. צילום Tom Touw.com photograpy

בגיל 14 היא עושה את דרכה מדי יום באוטובוסים לתל אביב, מחכה שעות בסופי שבוע שתצא השבת כדי שתוכל לחזור כי ההורים שומרים שבת. שגרת אימונים קשוחה שרק הנחישות האישית שלה עוזרת לה להצליח: "הייתי נוסעת באוטובוס מבת ים, יורדת במרינה ומתאמנת שם. באמצע השבוע זה אימונים בד"כ עד החושך, שעתיים-שלוש, נוסעות להדר יוסף בעוד אוטובוס לאימון כושר, ואז מהדר יוסף לוקחת אוטובוס בלילה כבר לבת ים. תמיד נרדמת באוטובוס, כמעט תמיד מפספסת את התחנה ואז חוזרת הביתה ברגל. בשישי זה היה קצת מורכב כי האימונים ארוכים יותר ואין אוטובוסים אחרי אימון, אז כל פעם חיפשתי איזה פתרון. לפעמים טרמפים עם אחד הבנים הגדולים,  לפעמים לא מוצאת מי שייקח אותי אז נשארת לישון אצל השותפה שלי, שגם זה היה פער תרבותי מאוד מאוד גדול. בשבת הייתי מסיימת את האימון, הולכת לתחנה של קו 10 בבן יהודה ומחכה שתצא שבת כדי שיגיע האוטובוס, לפעמים זה היה לחכות 4-5 שעות".

ההורים שלה לא היו מעורבים במשטר האימונים הקשוח שגזרה על עצמה, שגזרו עליה, אבל תמכו בה: "הם לא הבינו שנופלת עליהם ספורטאית אולימפית, לקח לכולנו הרבה מאוד זמן להבין את זה. זה התחיל מילדה שהולכת לחוג שייט, ממש ככה, והם לא מתו על הרעיון. גם שהפלגתי בבת ים זה היה תיק מבחינתם, כי ביום שישי יש קידוש בשעה חמש- שש וכשאני חוזרת תמיד כולם יושבים סביב השולחן, מחכים לי, ואני עדיין עם חול על הרגליים. אימא שלי ניסתה שנים לגרום לי להפסיק. בתור אשת צוות את מקבלת הרבה מכות בסירה, וכל הרגליים שלי היו עם שטפי דם כחולים, והיא הייתה מתה מזה. מצד שני, אני לא יודעת איך הם הביאו את הכסף לזה. על כל נסיעה לחו"ל שהייתה לנו ההורים היו צריכים לשלם 700 יורו. ציוד לשייט, נסיעות לאילת, את נוסעת לתחרות וצריך לשלם לינה, הכל יקר ואני לא באה מבית עם כסף. אני עד היום מנסה להבין. מצד אחד הם לא עפו על הרעיון, מצד שני שילמו את הכסף, קנו את הציוד, כשישבתי בתחנה מחכה לאוטובוס הייתי כבר אומרת לה מה אני רוצה לאכול והאוכל היה מחכה לי כשהייתי מגיעה".

יש הורים שמקדישים את חייהם לטובת הספורט של הילדים והילדות שלהם. 

"ההורים שלי לא היו איתי אף פעם בתחרויות בחו"ל. אני חושבת שלי היה קושי לחבר בין ורד הספורטאית לורד הילדה, ואני חושבת שהרבה פעמים הייתי בוחרת להיות אחת מהן. כשלא היה מתאים לי בבית הייתי בורחת לורד הספורטאית, שבספורט לא היה מתאים לי הייתי בורחת לורד הילדה הרגילה עם החברות הרגילות, שיוצאת, ששותה, שעושה. הייתי קצת ספורטאית עם פיצול אישיות, לא מאוחדת לגמרי, ואני חושבת שזה היקשה עליי. מצד שני, מכל הספורטאיות שגדלתי איתן שהגיעו מבתים שמאוד תומכים, בסוף אני הייתי עם הקריירה הכי מעוטרת וזאת שהכי הצליחה. אני כן יודעת ששמחתי שההורים שלי לא היו מעורבים מידי, יש לי הרצאה שלמה שאני מעבירה על איך להיות הורה מעורב אבל לא מתערב, איך אתה מצד אחד יודע מה קורה ואתה תומך בילד שלך ומצד שני אתה לא מתערב לו".

ההורים לא התערבו ואולי החמיצו את ההתעללות שעברה בוסקילה מצד מי שהיה המאמן שלה מילדות ועד לכמעט אחרון המקצים בו השתתפה, אילן תשתש. "אני חושבת שבאיזשהו מקום אלו היו משחקי שליטה. קודם כל אילן היה ידוע במועדון כמשוגע, זאת אומרת, לא רק מולי, בכלל, פחדו ממנו. היה לו סגנון מאוד אגרסיבי. אילן עשה בעצמו איזושהי דרך, ראיתי את זה מהצד, כמו שאני עשיתי את הדרך -יציאה מבת ים, לתל אביב, לחו"ל, והפסקתי לאכול כשר, השתניתי עם הזמן – אז גם הוא הלך וטיפה יותר התעדן, התעגל בקצוות. עדיין הוא היה טיפוס מאוד אגרסיבי, אלים בסגנון שלו. לא צריך לעבור את מה שאני עברתי עם הפרעות האכילה והסיפורים הקשים, מספיק לגדול עם מאמן שצורח עלייך בצורה מאוד קיצונית וזה אלים מאוד. זה צף לי כשהשתתפתי בהישרדות, להיות בסיטואציה שאני יושבת ואנשים כולם צועקים סביבי. אני פוסט טראומטית מזה, אני לא מסוגלת להיות בסיטואציות האלה, זה סוגר אותי, זה מלחיץ אותי, אני מתכווצת".

אפשר להבין. זה לא פשוט לחוות דבר כזה, במיוחד כשאת ילדה.

"במהלך השנים היה את העניין של משחקי השליטה, של לאכול חול, והיו את השלבים היותר מאוחרים של לצרוח עליי ועל השותפה שלי, בעיקר בפומבי, לקלל. אחר כך יש את כל העניין של להסיע אותי ולהצדיע לו כל הדרך, ואם אני מורידה את היד אז לקבל על זה אגרוף ברגל. שוב, משחקי שליטה, הוא ראה את זה שהוא מחשל אותי, אני היום רואה את זה כמשהו אחר".

ברור שהאיש מתעלל בך, אבל לא רק שאת נשארת איתו, הוא המאמן שלך בבת ים ואז הוא עובר איתך לת"א, זאת אומרת, את לא מוותרת עליו.

"אני לא מוותרת עליו בשום שלב. בשנים האלה לא חשבתי שזו התעללות, להיפך, הוא היה כמו עוד איבר בגוף שלי, אני לא הכרתי את עצמי כספורטאית בלעדיו. הוא לימד אותי את כל מה שאני ידעתי, הוא דחף אותי ונתן לי את המסגרת הזאתי שכביכול לא הייתה לי בבית. זה כאילו יש לך אבא מורעל, הייתה לו מחויבות מטורפת אז זה השלים לי את זה שלא באתי מבית כזה. שאני עברתי לתל אביב, הוא עבר לאמן את הצוות של שני קדמי וענת פבריקנט, ואז סימנו אותו גם כמאמן מאוד טוב ולקחו אותו לצוות האולימפי. לקח זמן עד שהוא סיים איתם עם האולימפיאדה בסידני 2000 והוא חזר לאמן אותנו. אני מאוד רציתי שהוא יאמן אותי ולא חשבתי שיהיה לי מאמן טוב יותר ממנו. זו אגב הסכנה הגדולה בספורט…". 

כי ברור לך שרק הוא יכול, שאף אחד אחר לא יביא אותך להישגים

"כן. כל תחושת המסוגלות שלך מחוברת למאמן, וגם כן הערך העצמי ומה שהוא חושב עלייך, ככה את חושבת על עצמך. את גם תלויה בו, את תלויה בו בספורט, את תלויה בו כלכלית. בגיל 15-16 כשנסעתי איתו לחו"ל, הכסף היה אצלו, הכול אצלו, זה יותר מאבא ואימא. אז מהבחינה הזאת אני חושבת שצריך לעשות אבחנה בין איך הרגשתי, מה חוויתי ומה היה בפועל. גם בעולמות של ספורט זה קצת אחרת".

ולמרות החשיפה החשובה הזו, אפשר להרגיש את ההתחבטויות שליוו את כתיבת הספר וההוצאה לאור של האירועים שחוותה. "אני זוכרת שמישהי שאלה אותי אם הספר טוב לספורט, ממקום כזה שאולי עכשיו הורים יחשבו פעמיים אם לשלוח את הילדים שלהם לספורט. השאלה הזאת הולכת איתי כי בין היתר, מעבר לזה שכתבתי אותו בשביל עצמי, כתבתי אותו מהמקום שאני אוהבת ספורט ומהמקום שאני רוצה שעוד ילדים וילדות יקבלו את מה שאני קיבלתי מהספורט. אני פשוט חושבת שחשוב שנדבר על זה, שתהיה מודעות. בואו תהיו הורים מעורבים, בואו נדע מה קורה באמת. דווקא בגלל שאני רוצה שעוד ילדים יחוו את מה שאני חוויתי מהספורט אז אני מוציאה את זה החוצה ומאווררת את זה".

את תובעת בספר מונח שאת קוראת לו "אימון מודע מגדר", מה הכוונה? 

"אני חושבת שאני שייכת לדור של ספורטאיות שלאמן אותנו היה 'כמו לאמן בנים'. לא מתייחסים למגדר שלנו, לא עושים הנחות, וזה היה נחשב לאימון מוצלח. אני אתן לך את הדוגמה הכי מטופשת בעולם, בתקופה שלי שייטים לא הפליגו עם כפפות כי אתה צריך להרגיש את הידיים, אבל בנות הן יותר עדינות אז אולי הן צריכות כפפות? אותי אימנו מראש שאין דבר כזה, הכול היה ממקום כזה של לאמן אותי כמו בן. אני חושבת שבאיזשהו מקום פספסתי מהעוצמה שבי כילדה, כנערה, כאישה, וזה גם לא אפשר לי להתפתח ולהתמודד עם הנשיות שלי. כלומר, הייתי צריכה לשים את זה בצד כל הזמן."

גרמו לך להתבייש בזה?

"אם הייתי לובשת מכנסיים וחולצה עם טיפה חולצת בטן, אז אילן היה מציין את זה, 'מה את עכשיו באה לחפש תשומת לב? אם את רוצה תשומת לב תעלי לפודיום. על מי את מסתכלת? סגרי את הרגליים', או כל מיני ביטויים כאלה שזה להשתמש במגדר שלי כנגדי באיזשהו מקום. יש הרבה מאוד הבדלים באופן שמאמנים בנות לאופן בו מאמנים בנים. יש המון הבדל באופן שבו בנות מתאמנות לבין בנים ולא צריך לנטרל את הדבר הזה".

את חושפת בספר כמה הפרעות אכילה היה חלק מהחיים שלך, והשיא זה אולי איסוף מזון מפחי אשפה במהלך אימונים באוסטרליה לקראת אולימפיאדת בייג'ינג. המשקל משמעותי לשייט? 

"הפעם הראשונה שהתחיל להיות לי 'עניין' עם משקל היה כשהייתי בת 18 וחצי, ב- 2001.  אנחנו אחרי אליפות אירופה לבוגרות באירלנד, זכינו שם במדליה וזה היה הישג שפעם ראשונה עשו אותו בארץ. כשחזרנו עליתי על המשקל בווינגייט ואנחנו רואים 72 קילו. אילן מסתכל ואומר לי 'תגידי את מלאה בחרא'? זו סיטואציה שלא אשכח אותה, כנראה שהיא נחרטה כי זאת הייתה הפעם ראשונה שבכלל דיברנו על המשקל שלי". 

ושם התחילה הפרעת האכילה שלך

"באותה תקופה השמנתי ולא לגמרי הבנתי למה. היום אני חושבת שהיה לזה קשר לסיטואציה באירלנד שבה אילן צורח עליי מול כולם וקורא לי 'זונה' כי הלכתי עם שייט פורטוגלי. אני חושבת שביני לבין עצמי התחלתי להבין שזה כבר אולי טו מאץ'. אני זוכרת עד כמה הסיטואציה הזאת כאבה לי וגם איך אחרי שחזרנו מאירלנד לארץ ההשפלה המשיכה. אני במקביל עולה במשקל ומתחילים לשלוח אותי לכל מיני תזונאיות ואני מצליחה איכשהו להחזיק את הסיטואציה. אחרי אתונה 2004 אנחנו נכשלות כישלון ממש משפיל ברמות קשות ואז יש לנו פעם ראשונה הפסקה בחיים מהשייט".

בוסקילה והשותפה שלה דאז, ניקה קורנצקי עולות במשקל בצורה מאוד מאוד קיצונית, הן עדיין מצליחות להביא מדליית כסף באליפות אירופה אבל קורנציקי פורשת כשברקע שמועות שפרשה בגלל המשקל של בוסקילה. "אני עדיין לא עם הפרעות אכילה קשות, אני עוד לא עם הקאות, אבל אני כן עם כבר כמה שנים טובות שמתעסקים לי במשקל, כולם כולל כולם, וקשה לי עם זה והאהבה העצמית לא בדיוק בשמיים". לפני אולימפיאדת בייג'ינג, מצליחים לשכנע את קורנצקי לחזור ומצוותים את השתיים שוב עם המאמן אילן תשתש. המשחק עם המשקל מתחדש, בוסקילה נכנסת למעגל של הרעבה ובולמוסי אכילה: "אני מתחילה הקאות, חוקנים, הרעבות, צומות של שבועיים. באותה תקופה היו שוקלים אותי גם הרבה יותר אז אני מתחילה להתנהל סביב השקילות, זה היה בעצם הכי לא יציב שיש".

ורד בוסקילה במהלך אולימפיאדת בייג'יניג, באדיבות המצולמת

כמוצא אחרון באיגוד השיט מציעים שייסעו לאוסטרליה למחנה אימונים. התנאי היה שתשתש יהיה אחראי על כל הכסף שייצא והמזון שייכנס. "אני מפקידה את הארנק שלי אצלו בהסכמה. אנחנו מחליטים שזה הפתרון היחיד שיכול לעזור לי מכיוון שאני לא שולטת בעצמי כי לא הצלחתי עד אותו רגע להיות במשקל שאני אמורה להיות. יש פה דילמה שהיא מאוד קשה ברמה שלי כספורטאית, מצד אחד אני רוצה להיות הכי טובה בעולם ואני יודעת שאני כבדה יותר מהמתחרות שלי וקשה לי עם זה, ומצד שני יש כאן את ורד שמרגישה שכנראה אונסים אותה לתוך סיטואציה. לא מכבדים אותי, לא בסגנון דיבור, לא בגבולות, שולטים בי. אני חושבת שבאיזשהו מקום עשיתי כל מה שאני יכולה כדי לשמור על עצמי והשתמשתי במשקל כאיזשהו סוג של כלי".

מה קרה באוסטרליה?

"הייתי קמה בבוקר, הולכת לאימון וחוזרת לדירה ואילן היה מכין לי כריך בריא וגמבה, ונוסעים למרינה ומתאמנים. לפעמים שני אימונים, 7-8 שעות במרינה, חוזרים ועוד אימון כושר ואז הייתי הולכת לישון כי הייתי ממש רעבה והעדפתי  להירדם כדי לא להיות עם הרעב הזה בלילה. מהר מאוד אני משילה במשקל, באיזשהו שלב הורדתי איזה 17 קילו. תוך שבוע הרעב הפיזי עובר אבל אני מתחילה להיות סוג של חיה שמחפשת אחרי אוכל, ואני מפתחת כל מיני שיטות של להשיג אוכל מבלי שאני צריכה לשלם עליו וגם זה כל מה שמעניין אותי. אני הולכת לאימון כושר בבוקר ואני מחפשת סופרמרקט שאני יכולה להיכנס אליו, שם אני פותחת חבילות של אוכל ומנשנשת מבלי שאף אחד יראה, ואם יש טעימות זה בכלל היה אירוע. לפני שיוצאים לים הייתי מחטטת בתיקים של המתחרות שלי וגונבת להם כריכים ואוכלת אותם בסתר. כמובן שאחרי שהייתי אוכלת הייתי צריכה גם להקיא, כי אילן היה שוקל אותי. כשהוא הרשה לי ללכת לקולנוע ראיתי שאנשים זורקים מלא אוכל והתחלתי להוציא את השאריות שלהם מהזבל ולאכול ושוב אחרי זה להקיא. אכלתי יותר מדי, הייתי יכולה לצאת ב-1 בלילה לרוץ וחוקנים. זה כאילו לופ כזה מאוד מאוד רע".

איזו דיאטנית בעולם הרשתה שזאת תהיה מדיניות רשמית שאיגוד השייט מודע לה שמרעיבים אותך? 

"אף אחד לא היה מודע לזה חוץ מהמאמן שלי, יו"ר האיגוד, ואני. תזונאיות לא הסכימו. ראיתי לא מזמן את אחת התזונאיות מאותה תקופה והיא אמרה לי 'לא היה לנו איך לעבוד איתך, לא היה אפשר'". 

רוב האנשים שלא עוקבים אחרי אולימפיאדות ואחרי שייט אולימפי, מכירים אותך מהישרדות

"בגדול אני חושבת שאצלי הישרדות הייתה עוד איזושהי חוויה. אין לי את החיים של לפני ואחרי על אף העובדה שמדובר בחוויה מאוד עוצמתית. נסעתי להישרדות כי שיעמם לי בארץ בקורונה ורציתי קצת לערבב את הקלפים ולראות מה ייצא ומה יבוא. פגשתי את עצמי שם בכל מיני מקומות שלא היו לי פשוטים, בעיקר עם כל הקטע הבריאותי. לא ממש הייתי מוכנה רגשית להיות בסיטואציה כזאת פומבית שבה אני רגילה תמיד לשלוף את הכלים שלי כספורטאית ופתאום אין לי את הכלים האלו. הרגשתי כאילו רוב הזמן אני עם המכנסיים למטה וכולם מצביעים וצוחקים. זה החזיר אותי למקומות של הסתרה, למקומות בהם אני מנסה להיות מישהי שאני לא, וזה עשה לי מאוד מאוד לא טוב והוריד לי את הביטחון. כאילו קצת שכחתי את כל מה שעשיתי בבנייה העצמית שלי מאז שפרשתי מהספורט". 

נשמע כמו לחזור לאוסטרליה

"כן. גם לא הצלחתי להתחבר לאף אחד ברמה הרגשית אז הייתי מאוד לבד וגם הסתרתי את העניין הבריאותי כי לא ניהלתי עם עצמי שיחה על זה בכלל. קשה לי להיות בסיטואציה שאני פגיעה וחלשה, בטח ובטח במצב פומבי כזה".

כמה שנים לפני הישרדות אובחנה בוסקילה עם מחלה אוטו-אימונית, תסמונת שיוגרן. במקרה שלה המחלה הייתה קלה ודרשה טיפול עם כדורים מדי פעם. טרום הטיסה להישרדות הסתבר שהמצב החמיר והיא עם מחלת ריאות קשה שהורידה את תפקודי הריאה שלה למתחת ל50%. ולמרות זאת היא בוחרת לנסוע.  

בדיעבד את מצטערת שהלכת?

"לא. אני חושבת שברמה האישית זה היה מאוד חשוב כי זה קצת הזכיר לי את כל מה שעשיתי ואיפה שאני היום. אני מדברת נטו על ההתפתחות האישית שלי. אני מנטרלת עכשיו לגמרי את מה זה עזר לי ותרם לי בציבוריות, בפריים טיים, אם אפשר בכלל לכמת את הדבר. אני לא מתייחסת לזה בכלל, אני מתייחסת נטו לחוויה האישית שלי, ואני חושבת שבאיזשהו מקום קצת שכחתי כמה חבוטה הייתי לפני שפרשתי. הישרדות הזכירה לי כמה חשוב לשמור על זה, שזה לא מובן מאליו, ושאני לא כל יכול. זה היה לי בעיקר שיעור בענווה. בגלל התנאים של הקור הקיצוני, חוסר השינה וחוסר התזונה, אז המחלה ממש יצאה מכלל שליטה. הייתה לי החמרה מאוד רצינית שם והיו לי בצקות מאוד קשות".

טיפלו בך?

"המעטפת הרפואית שם מאוד טובה, קרובה, יש שם כל הזמן איתך רופא, אבל זה לא ממש עזר. עדיין היה לי קשה מאוד. לא רק במשימות, היה לי קשה ללכת על החול, להביא מים, כזה קשה. היה לי קר בצורה קיצונית ממש, ואז לא ישנתי. מבחינה רפואית זה החמיר לי את המחלה". 

זה נשמע לי חתול בשק. גם החזרת את עצמך לאוסטרליה למוד ההישרדותי וגם החמרת את המחלה שלך ועדיין את אומרת שזה היה שווה?

"קשה לי כשאני עדיין בתוך זה לעשות סיכום של שווה – לא שווה. אני כן יודעת להגיד לך מה זה נתן לי ברמה האישית. אני שמחה על הרבה מאוד דברים שיצאתי איתם".

והישרדות לראשונה בישראל מציגה גמר נשי 

"אני הייתי אמביוולנטית לגבי כל הסיפור של ברית נשים מהתחלה, כי אני מרגישה שזה לקחת איזשהו טיקט של כוח נשי ולאנוס את הסיטואציה לתוך הריאליטי. לעשות קצת שימוש ציני בדבר. הייתי מעדיפה שבין האנשים שמגיעים לגמר יהיה חיבור אמיתי, אותנטי וטוב, ושהם יפעלו בצורה ערכית. העניין המגדרי פחות חשוב בעיניי. אבל עזבי אותך גמר נשי, בסופו של דבר הייתה כאן עונה של אישה אחת, ג'קי, שעשתה הרבה מהלכים והייתה מאוד בפרונט. יש שאהבו את הסגנון ויש שפחות אבל בסופו של דבר היא הייתה צריכה לעמוד ולחטוף את כל האש הזו גם שם וגם כשהיא חזרה לארץ. אני מאוד מעריכה אותה על המסוגלות שלה והיכולת שלה לעמוד בדבר הזה".

מתוך הישרדות VIP. צילום אוהד קב

הישרדות זה מקום מאוד חשוף למישהי שהקפידה לא להיות חשופה כל חייה

"אני רגילה להיות חשופה מהמקום של התקשורת כספורטאית. כשאת חשופה כספורטאית אז אנשים מכירים רק צבע אחד מאוד מאוד מסוים שלך וגם כשאת לא מצליחה את עדיין בקונוטציה מאוד חיובית. פתאום יצאתי להישרדות והסיקור לא קשור בהכרח רק לספורט, כאן מדברים על מי שאני, ועל האישיות שלי, בואי לא נשכח שזה גם ערוך ומראים צדדים מאוד מסוימים. היה לי קשה להשלים עם הדבר הזה, לחוות את זה שיש אנשים שלא התחברו ולא אהבו. גם אני צפיתי בעצמי ולא תמיד אהבתי. אגב, זה היה באמת שיעור מדהים בקבלה עצמית בסוף".

התאכזבת מהתגובות שקיבלת? 

"את יודעת, תמיד אומרים 'אנחנו רוצים לראות נשים אמיתיות על המסך'. הגעתי להישרדות ואמרתי 'אני הולכת לחוויה מטורפת' ולא חשבתי על התכשיטים ועל השיזוף שאני הולכת לעשות וגם לא על הצלוליטיס שיש לי, ובאתי עם וואחד צלוליטיס. הייתי בטוחה שיקבלו את זה אחרת, שיגידו 'איזה כיף לראות בן אדם אמיתי', וזה לא החיבוק שזכיתי לו. כן זכיתי לחיבוק בדברים אחרים, אבל לא בהקשר הזה. חבל לי קצת שאנחנו עדיין לא במקום שרוצים לראות נשים ואנשים אמיתיים על המסך, ושאנחנו שבויים במקום הזה של הפילטרים. אני חושבת שאני המתמודדת שחטפה הכי הרבה על הגודל שלה. אם מסתכלים בפרקים, כמות הפעמים והאנשים שמדברים על הגודל שלי, על השומן שלי, על איך אני אמורה להראות ואיך אני נראית באמת, זה מטורף, בלי סוף. אני הכי גאה בעצמי בעולם שההערות האלה עברו לידי. מה שכן לקחתי זה דווקא מקומות שפגעו בדימוי שלי כספורטאית. זה הכאיב והקשה עליי. גם להגיד דברים על האישיות שלי, אם אני אמיתית או לא אמיתית, כל מיני כאלה, זה היה לי קשה, אבל איך אני נראית? תתקדמו".

מה הדבר שהכי היה קשה לך בתוכנית? 

"אגב פציעות נפשיות מהעבר, זה שהרגשתי שאני מאכזבת את העורך הראשי. ספציפית אותו, שהביא אותי ורצה לראות אותי מצליחה. אני זוכרת שאני סוג של מאבדת הכרה ואני כאילו לא מסוגלת פיזית, גמורה, ואני בוכה בקטע של כאילו מישהו מת. גמורה מהעובדה שאני מרגישה שאני מאכזבת אותו, שאני לא מסוגלת להביא את מה שאולי הוא ציפה שאני אביא, כזה. זה לא היה קשור אליו בכלל אלא לטראומה שלי." 

היה לך שוב אילן תשתש מול העיניים.

"כן, ממש. אני מדברת איתך ויורדות לי דמעות. זה היה רגע קשה, זה שבר אותי. באותו לילה שיתפתי את כולם על המחלה שלי כי הרגשתי שאני לא יכולה לשאת יותר את הדבר הזה לבד. זה גרם לי לחזור שוב למקום של בדידות ושל הסתרה ובושה".

ורד בוסקילה ובתה שחר כיום בת 6. צילום אלבום פרטי

נסיים בטוב, עם אהבת חייך, בתך שחר. 

"שחר חגגה 6 עכשיו, ובסוף כשאני מסתכלת על כל מה שעשיתי וכל מה שחוויתי, מדליות ואליפויות עולם ובלה בלה בלה, זה לגמרי הדבר שאני הכי גאה בו וגם הדבר הכי חשוב שאני אעשה כנראה בחיים שלי. אני שמחה על האופן שבו אני חווה את האימהות ואני מודה על זה. אני חושבת שגם גירושים זה סטארט אפ וזה מדהים ויש לי מלא זמן לעצמי. אני לא מרגישה שאני משלמת מחירים בקריירה, יש לי ילדה אחת ואני גרושה, זה באמת לא הרבה, אבל אני זוכה להמון בחזרה. אני מאוד אוהבת להיות אימא שלה. כולם חושבים שהילדים שלהם הם מדהימים, אבל שורה תחתונה אני ממש שמחה עליה". 

**

לינק לרכישת ספרה החדש של ורד בוסקילה, אמזונה, כאן. 

 

תגובת אילן בסיק תשתש, לשעבר מאמנה של ורד בוסקילה: 
"מדובר בטענות בזויות ואף מוזרות. עד כתיבת שורות אלו ואף בתקופה האחרונה ממש היו יחסי חברות בינה לבין אשתי וילדיי. האמת מפתיע, כל ספורטאי ומאמן אולימפי מבין עד כמה סזיפית העבודה הזו ואם אין אינטראקציה טובה בין ספורטאי למאמן הרי שהכל מתפרק. אצל ורד עברנו 4 קמפיינים לאולימפיאדה, רק לפני מספר שבועות היא פרסמה פוסט עם סופרלטיבים לגביי, אני מאמן חרוץ ודרשן השואף למצוינות ולספורטאי אין הדבר תמיד נוח , על כל פנים בקשר לעניין התזונה והמשקל הרי שכל איגוד השייט היה סביב ורד בעניין הזה, הועד האולימפי , תזונאית ורופא על מנת לתת פתרון לבעיות שעלו, הדבר מוכר לכל ספורטאי בכל הענפים , באשר להערות לא מותאמות , לי דווקא זכור שניבול הפה היה מצידה. חבל מאד ששנים כה יפות של אימונים והישגים מסתכמים בסוף לקוני רע שלא משקף ולא הוגן , ואף מעליב ופוגע שכן אינו מתאר את המציאות נכוחה וההשקעה של כלל הגורמים. ביטול כל המאמצים בצורה כזו כדי לנסות למכור ספר שכתבה הוא צעד עלוב , שמעורר מצד אחד זעם טבעי למרות הניסיון להסתכל בביקורת עצמית אמיתית , אך גם רחמים גדולים על המצב אליו הגיעה עד שנאלצת בקלות כזו רבה לפגוע בשמו של אדם רק על מנת להתפרסם ולהרוויח כסף . כל אחד שקורא תגובה זו יחשוב על עצמו לרגע , ויבין באיזו קלות יכול הוא להיות מושמץ ברבים בלי שאחד מהדברים שאמרה לא הוכח".

הישרדות VIPורד בוסקילה