החרדית שמוציאה אלפי חרדיות לרוץ בוורוד זוהר

מי שיפגוש במירי פורסט סתם ככה באמצע היום לא ינחש בחיים מה עיסוקה. היא אישה חרדית, חב"דניקית ואמא לחמישה, שמעידה על עצמה שלא התאמנה מעולם, לא בתור נערה ולא בתור אישה. אך היום, מירי לא רק מאמנת קבוצות ריצה היא גם יזמית שייסדה את האפליקציה "גוף בריא" ועוזרת לנשים שבדיוק כמוה, מעולם לא עשו שום מפעילות ספורטיבית, להתאהב בריצות ובאורח חיים ספורטיבי ובריא.

"אני בת למשפחה חסידי חב"ד, הרביעית מתוך 11 אחים ואחיות. מעולם לא התאמנתי, גם בתור בחורה צעירה. לא ידעתי מה זה אומר, המקסימום שהיה זה שהייתי מנסה לחסוך נסיעה באוטובוס אז הייתי הולכת ברגל, זה הפעילות הגופנית שעשיתי בתור בחורה. במונחים של היום הייתי נערה בסיכון. הייתי בפנימייה והעיפו אותי, אחר כך בבי"ס והעיפו אותי. הציונים הכי גרועים בתעודה." היא מספרת ומוסיפה "הייתה לי גםמורה אחת שהגדילה לעשות ולא הספיק לה לתת לי 0, אז היא נתנה לי 0 מינוס שזה ציון חדש. באמת את כלום, את אפס, את מתחת לאפס. כך היה לאורך השנים" היא מתארת.

"כשסיימתי את התיכון, הלכתי ללמוד באונ' הפתוחה תואר בפסיכולוגיה, שם פגשה אותי אחת המורות מהתיכון וכשסיפרתי לה שאני לומדת פסיכולוגיה, היא הסתכלה עליי במבט כזה מלא בוז ואמרה לי 'יש לך בכלל תעודת בגרות?'. למדתי שזה אנשים כאלה קטנים, ויש לנו כל הזמן אנשים כאלה קטנים בחיים שלנו שמנסים להחליש אותנו ולטשטש אותנו ולהקטין אותנו" היא מספרת ומיד ממשיכה הלאה לסיפור הבא, ונראה באותה הקלות היא גם דפדפה את האמירה הזאת מעליה באותו הרגע.

אגב את התואר ההוא היא סיימה בהצטיינות במקביל לגידול הילדים. בימים אלו היא מסיימת תואר שני בפסיכולוגיה של הספורט.

"כשראיתי את המשקל 100 הפסקתי להישקל והלכתי לחדר כושר"מירי פורסט אחרי הלידה הראשונה. צילום מאלבום משפחתי

אז איך הגעת לקבוצות הריצה בעצם?

"מה שהביא אותי לריצה ובכלל לפעילות גופנית היה שהייתי עם עודף משקל מאוד גדול אחרי הלידה של הבת הגדולה שלי. גרתי בקרית מלאכי והתחלתי להתאמן באיזה סטודיו וראיתי שכשאני מתאמנת אני מרגישה טוב. כשאני מתאמנת, מזיעה, מתאמצת… כל המאמץ הזה, הכוח הזה שנדרש ממני, פשוט גרם לי להרגיש טוב, אבל יותר מהכול הרגשתי טוב מלרוץ. אני זוכרת את הויז'ן הזה שאני על מסילה בחדר כושר, יש מראות בצד, חולצה עם 3 אקסטרה לארג' כזה שיושבת עליי והחזה שלי מתנדנד מצד לצד, אני מעיפה מבט למראה וחוזרת, ועוד הפעם מעיפה מבט וחוזרת, אני לא רוצה לראות את הלוויתן הזה שרץ." היא מתארת. "ניגשה אליי מישהי מתוך החדר כושר, הסתכלה עליי במבט מלא גועל ושאת נפש, ואמרה לי 'נשים כמוך לא צריכות לרוץ, תתחילי קודם כל ללכת, תרדי קצת במשקל ואז תתחילי לרוץ'. ואני רק צריכה טריגרים כאלה בחיים שלי, במהלך כל החיים שלי הטריגרים, האנשים האלה, הנשמות הטובות האלה שהגיעו לחיי הן אלה שגרמו לי לצמוח ולפרוח. אז אני חייבת לה את התודה על הדבר הזה."

ניכר שלאורך כל חייה מירי לוקחת את האנשים והסיטואציות שמאיימות להקטין אותה והופכת אותן למקום לזרוח ממנו. המנהג הנפלא הזה, הוא גם חלק בלתי נפרד מקבוצות הריצה שייסדה. "בקבוצות שלנוהנשים שלנו רצות בחולצות ורודות. הסיבה לחולצה הוורודה והנראות הזאת היא כי אותי כל הזמן ניסו להסתיר, ובכלל בחברה שלנו הסיפור הזה של חולצה שחורה וכמה שפחות להראות וכמה שיותר לטשטש את עצמנו זה משהו שהוא מאוד מאוד רווח ואני אומרת לא, אנחנו צריכות להיראות ולהיות בולטות. אנחנו נשים שיש להן מרחב בעולם הציבורי, נשים שיש להן מקום בעולם הריצה ונשים שיש להן מקום בתחרויות ואנחנו נרוץ בוורוד זוהר וזה יזעק ויצעק. ומי שלא טוב לו יום טוב לו." היא מסכמת באמירה בלתי מתפשרת.

המסר שלך מהמם, אך בכל זאת. את באה מהמגזר החרדי, איזה תגובות קיבלת בעניין הזה?

"אני באה ממשפחה חרדית, וכל ההתעסקות הזאת עם הגוף זה משהו שהיה זר לי. כשהתחלתי להתעסק עם הריצה אז אבא שלי אמר שאני 'מתיוונת', כיוון שמי שמתעסק עם הגוף לא מתעסק עם הנפש ואנחנו צריכים להתעסק עם המהות ולא עם החומר. והיום אני יכולה להגיד לכם שאימא שלי רצה. היא הצטרפה לקבוצה בב"ש ורצה 10 ק"מ, והיחס היום הוא שונה לחלוטין. אבל בהתחלה אנשים היו מסתכלים עליי בשוק. למה את רצה? לאן? מה ריצה? זה באמת היה זר וחריג. גם נשים שאלו אותי רגע, איך אתן רצות? מה עם תחתונים וחזייה נשים רצות? אני מנסה להבין. אז הסברתי שאנחנו רצות עם בגדים, לבושות, נאות. יוצאות לריצה ומרגישות נהדר. היום ברוך השם, גם אצלנו במגזר החרדי ב- 10 שנים האחרונות, מאז שהתחלתי עם המיזם הזה של בגוף בריא, אלפי נשים שלא היה להן שום קשר לריצה ובכלל לפעילות גופנית רצות ונהנות."

אז הצלחת לשכנע את ההורים שלך

"אפשר להגיד שהם זרמו. עוד סיפור על טריגר, אבא שלי ברוך השם מייצר לי הרבה טריגרים. לפני שעשיתי את מרתון טבריה ב- 2016 עשיתי ריצה מסכמת. ריצה מסכמת זה 36 ק"מ. הייתי בניו יורק בחנוכה, בבית המדרש של הרבי מילובביץ'. ההורים שלי גם היו, ואמרתי להורים שלי שאני הולכת לרוץ 36 ק"מ ריצה מסכמת לפני המרתון, אז אבא שלי, שלא הבין את הקונספט עדיין, אמר לי שהוא מתפלל שירד גשם ושאני לא אצליח לרוץ. אמרתי לו 'אבא אם אתה רוצה שאני לא אצליח לרוץ בוא תן חיבוק ותגיד בהצלחה מירי, אולי זה יחליש אותי, דווקא זה נותן לי כוח'. בפועל מה שקרה זה שהתפילה שלו התגשמה במרתון, כי במרתון טבריה 2016 במשך 5 שעות רצתי בגשם שוטף, אבל בואי נגיד שרק מי שיש לו מה לנצח בחיים מצליח לרוץ כאלה מרחקים ובצורה כזאת."

מירי פורסט צילום גיליה בן גד סטודיו לצילום

אבל הסיפור עם ההורים אצל פורסט הולך הרבה שנים אחורה לתקופה שבה היא מכנה את עצמה כמי שהייתה 'נערה בסיכון' שגדלה בבאר שבע ואז נשלחה לפנימייה בצפת ואף אחד, לא בבית ולא בבית הספר, באמת ראה או הבין אותה.

”כשאת חושבת על המונח "נערה בסיכון" בטוח לא עולה לך בראש אישה בת 37. אימא לחמישה. דעתנית. עם עסק מצליח כבר 10 שנים, רזומה של אלפי רצות ומאות אלפי קילומטרים של בריאות ושמחה לכל כך הרבה משפחות  אבל זו האמת', כתבה פורסט בפוסט שהעלאתה לאחרונה לרשתות החברתיות במהלך ביקור בצפת. "בכיתה ז'. העיפו אותי פעמיים וחזרתי.  בתחילת כיתה ח' כבר העיפו אותי סופית ואז ה' גלגל אותי לקרית מלאכי ששם הכרתי את מי שאיתי כבר 22 שנה. הייתה לי חזייה אחת כמעט חצי שנה. שתי זוגות תחתונים שכיבסתי עם סנובון. החזיה היתה קרועה ואני תיקנתי אותה עם סיכת ביטחון. היו לי שתי חולצות, אחת כחולה עם כוכבים וקפוצ'ון ועוד אחת בצבע טורקיז דהוי. בכיתה ז' קיבלתי מחזור פעם ראשונה בפנימיה. לא ידעתי מה זה אומר ולמה אני מדממת. לא היה לי את מי לשתף. סיפרתי לאם הבית מבוהלת שיש לי דם והיא הביאה לי "פדים של בית חולים". לפנימייה הגעתי בלי שקל.  כל הזמן לוויתי כסף מחברות כדי לקנות לעצמי ממתקים שיהיה לי כמו לבנות העשירות והמסכנות מ"עליית הנוער". ישנתי בשיעורים והייתי ערה בלילות. שרתי בקולי קולות בפנימייה. רציתי להשמיע קול.

אף פעם לא הגעתי למסדרי הבוקר והערב בזמן.

כשהייתי מנקה את החדר בתורנות שלי הוא היה נוצץ. גם בתורנות של ניקיון הקומה.

ידעתי שאני מוכשרת בניקיון מדרגות אז הייתי מנקה מדרגות בכמה מהבניינים בשכונת כנען.

ארבע שעות תמורת 20 שקלים. 6 קומות של מדרגות. טיפטפתי שם מזיעה כדי שאוכל להתפנק בארטיק ולהחזיר חובות לחברות. לא עניינתי אף אחד!!! אף אחד!!!  ילדה בפנימיה שלא מעניינת אף אחד.

אני זוכרת שהייתי מסתגרת בשירותים וחושבת לעצמי "אם אני אמות כאן, מישהו ישים לב?".

בלב שלי ידעתי שלא רק שלא ישימו לב אלא שאהיה בשביל העולם בעיה אחת פחות. היום אני יודעת שאין מצב בעולם שאני אדע על ילד שלובש שתי חולצות במשך שנה שלמה ולא אהיה שם לעזור לו." פורסט סיימה במסר חד וברור:

"אם את אשת חינוך, תסתכלי על הילדים שסומכים עלייך. שאולי הבית שלהם הוא לא כמו שבית צריך להיות. תראי אם לא טוב להם. תושיטי להם יד. מי יודע אולי תקיימי עולם מלא. "

12 שנות לימוד היא סיימה בקרית מלאכי, ומיד התחתנה עם יונתן, אהוב ליבה מכיתה ט'. שנה אחרי זה נולדה הבת הבכורה שלה. עם ההריון הגיע משקל עודף שפשוט נשאר. "כשראיתי את המשקל 100 הפסקתי להישקל." אבל הלידה הזו ועודף המשקל הזה הם ששלחו אותה למסע שהתחיל בחדר כושר השכונתי וממשיך באלפי רצות בישראל.

משפחת פורסט בהרכב מלא. צילום באדיבות המצולמים

 

והמשפחה הגרעינית שלך, הבעל שלך, חמשת ילדיך שגדלים לתוך הדבר הזה, מה הם אומרים?

"בעלי יונתן המקסים אמר לי שהתפקיד שלו בחיים זה לא לעצור אותי, והוא באמת לא עוצר ומאוד מפרגן, אני עושה אחת לחודש ריצות משותפות של כל הרצות שלנו, והוא כל הזמן מגיע ועוזר. אני בוחרת בכוונה את השעות של האימונים. השעות של האימונים זה או 8 בערב או 5 וחצי בבוקר. כדוסית, אצל הגברים יש בית כנסת, המועדון חברים שלהם זה בית הכנסת. בשעות הכי קשות בבוקר, בשעות הכי קשות בערב, בשבת יש להם מפגש עם המועדון ולנו הנשים יש את העבודה, ויש את הבית. במקרה הכי טוב אנחנו קובעות איזה דייט עם חברה בבית קפה ואז מבטלות כי לא הספקנו. אז פה קבוצת הריצה היא המועדון חברות שלנו. אנחנו גם משלמות על זה אז ככה יש גם לבן זוג שלנו נטייה להגיד'לכי, שילמת, תלכי, תעשי', אז זה מועדון החברות הכי שווה. אנחנו נפגשות 3 פעמים בשבוע כדי להיפגש, לדבר, לפתוח וגם על הדרך לרוץ."

 

מירי פורסט ורצות "בגוף בריא" בפארק הירקון בתל אביב

ולמה זה כל כך חשוב לרוץ?

"אני אספר עליי. אני הייתי בסוג של דיכאון, היו לי מצבי רוח מאוד לא פשוטים. אחד מהזמנים הקשים שלי ביותר זה מוצאי שבת, כששבת יוצאת נופל עליי מן דוך של אאוט מוחלט ואני רואה רק דברים שחורים. אני לא יודעת איך מתחילים את השבוע ואני במצב רוח שפוף והריצה בצורה מידית היא פשוט משנה את הביוכימיה של המוח. היא הופכת אותן מבן אדם מתוסכל, סובל, לא מרוצה, עצוב, כבד, שבור, לבן אדם שמח, אנרגטי, רואה את החיים בחיוביות, הכול טוב סביבו, כולם יפים, כולם חכמים, כולם נכונים" היא אומרת ומחדדת "עכשיואני אומרת לך דוגרי אני לא אוהבת לרוץ. בהן צדק. רוצה לשבת, לאכול כמה שיותר, עדיף שוקולד, גלידות, ארטיקים, אפשר מעורבב הכול ביחד.אבל אני אוהבת מה שהריצה עושה לי, אני אוהבת את מי שאני אחרי ריצה."

"יש בריצה איזשהו אפקט מדיטטיבי במוח שאנחנו מנצחות משהו שהוא נורא. הכי קשה זה לנצח את עצמנו ולרוץ זה לנצח את עצמך, כי יש בריצה, בפעולה הזאת שאת צריכה לדחוף את עצמך קדימה ועוד פעם ועוד פעם, משהו במסוגלות העצמית שלך שזה קורה זה חד משמעי. הריצה עצמה היא לא כיפית, היא סיוט, אחרי הריצה אתן פשוט מרגישות עם כנפיים, כאילו צמחו לכן כנפיים ואתן עפות."

לעשות שינוי ב21 יוםמירי פורסטפרובויוטיקהריצהשינוי אורח חיים