הצפות ענק בשרון: כך נראים החיים בחושך

הטור הזה נהגה לאור נרות והוקלד בזריזות באחד מהרגעים הספורים בהם נהנינו היום מחשמל פועל וחיבור לאינטרנט. כפר סבא, רעננה והרצליה סובלות בימים האחרונים מהצפות שלא היו מביישות את ונציה ומניתוק תדיר ומתמשך מרשת החשמל, הטלפון והאינטרנט, שהגיע במקומות מסוימים ל-48 שעות ברצף, ואף יותר. אני מודה שיש מידה מסוימת של צדק בכך שהפעם השרון השבע הוא זה שנפגע ולא, נניח, שכונת הארגזים בתל אביב, שבדרך כלל מוזכרת בהקשר הזה. ובכל זאת, למרות שאנחנו קטנים מול איתני הטבע, אפשר היה למנוע רבים מהמראות שראינו פה בימים האחרונים.

איך נראה העולם כשהוא קופא ועוצר מלכת

התמונות הכי קפואות שתראו

   לבלוג המלא

רק במזל האירועים שהתרחשו בשרון בימים האחרונים כמעט ולא הסתיימו בקרבנות בנפש. אני, למשל, הייתי עדה למנגל העצום של השכנים שלי מהקומה השלישית מתעופף באוויר כאילו היה הבית של דורותי, ונוחת בדשא של דירת הגן שלמרבה המזל היה ריק מאנשים באותו רגע. ואם אין לנו את מי להאשים ברוח העזה, הרי כשקיר תומך של בניין שבנייתו הסתיימה רק לפני שנה קורס (וזה מה שקרה שני רחובות מביתי), יש למי לבוא בטענות. לא מדובר רק בחברת הבנייה, מדובר בעיקר בתרבות הכסתו"ח הישראלית, שעסוקה בעיקר בלכבות שריפות ולא בלטפל בבעיות מהשורש. אגב שריפות, היום לא יכולתי שלא לחשוב שאם חלילה אחת כזו תפרוץ בביתי, אני יכולה לסמוך רק על הגשם שיכבה אותה, כי בהיעדר שום אמצעי תקשורת לעולם החיצון – לא טלפון קווי, לא טלפון סלולרי ולא אינטרנט – לא תהיה לי שום דרך להודיע על כך לשירותי הכיבוי.

מי יפצה את האזרחים?

למרבה המזל, לא נתקלתי במצב חירום כזה, אלא בעיקר באי הנעימויות הרבות שעשויות להתרחש כשמי שרגיל לחיות בעולם המודרני והמקושר תמיד נזרק באחת עשרות שנים לאחור. נכון, יש משהו רומנטי ונעים בלבלות עם המשפחה ערב לאור נרות, כשאת הטלוויזיה הדולקת ברקע מחליפים משחקי צלליות עם הפנס שמאיר על הקיר, וכששום צפצוף שמתריע על הודעה לא מפריע את זמן הסיפור שלנו ( רק שהפעם המצאנו סיפורים מהדמיון במקום לקרוא ספר). לעומת זאת, חוסר היכולת לבצע את עבודתי כשאני מלאה בהתחייבויות, ילדה רעבה שאין לי מה להציע לה לאכול כי אין איך לבשל וכל תכולת המקרר נזרקה, החלפת חיתול בחושך, מקלחת במים קפואים  – כל אלה היו פחות נעימים בעיני. ואני בת מזל – כי אני מכירה לא מעט אנשים שגם מים לא היו להם.

אני שומעת מסביב לא מעט דיבורים על תביעה ייצוגית נגד חברת החשמל. אבל גם אם תביעה כזו תוגש, למעט השגת צדק, לא יהיה בה פיצוי הולם למי שנפגע. מי יפצה את אותם אנשים שעובדים מהבית ולא יכלו לעבוד כמעט בארבעת הימים האחרונים (הרי גם כשהחשמל כבר חזר, לסירוגין, האינטרנט עדיין קרטע)? מי יפצה את כל אלה שהמקרר בביתם לא פעל למעלה מ-24 שעות והם נאלצו לזרוק את כל תכולתו לפח? מי יפצה את אותם בעלי עסקים שהושבתו מעבודה במשך יומיים ואף יותר? מי יפצה את בעלי המכולות והמסעדות שנאלצו להשליך כמויות אדירות של מזון לאשפה, והלקוחות עדיין מדירים רגליהם מאותם עסקים מתוך חשש שאלה לא השליכו את הסחורה המקולקלת?

חברת החשמל, אגב, היא לא האשמה היחידה פה. הרשויות המקומיות נושאות באחריות לא פחות. כפר סבא בה אני גרה מתגאה בתנופת פיתוח אדירה בשנים האחרונות – שכונות חדשות נבנו בה, לצד קניונים, מרכזי ספורט ומתחמי בילוי. רק חבל שלצד הבנייה והפיתוח שכחו לדאוג לדברים בסיסיים יותר וזוהרים פחות, כמו ניקוז הולם.

התסכול הגדול נובע מהתדירות הגבוהה בה האירועים האלה משבשים את חיינו. בגל הראשון של הפסקות החשמל וההצפות בראשית השבוע, עוד יכולנו להיות סלחניים, למרות הידיעות המרתיחות על השביתה האיטלקית של עובדי חברת החשמל, שלפי הדיווחים גרמה לעיכובים בתחילת הטיפול בתקלות. אבל היום, כשהחשמל שוב הפסיק לפעול אחרי שיש בתים שאספקת החשמל שלהם חודשה רק אתמול, וכשרחובות שלמים הוצפו שוב בפעם השנייה השבוע (המכונית של אבא שלי, שהמחשב שלה התקלקל עקב הצפה ביום ראשון, ניצלה מהצפה נוספת רק הודות לעובדה שבמוסך לא סיימו לתקן אותה), לא יכולתי שלא לחשוב על כך שאנו הופכים להיות מדינת עולם שלישי. זהו בסך הכל היום הרביעי לגשמים השנה, וראו כמה נזק נעשה. אנחנו חיים במדינה שחונה, שבה כל גשם אמור להביא איתו ברכה ושמחה, אבל בינתיים נראה שהגשם מביא איתו בעיקר חרדות וחששות – ששוב תהיה הפסקת חשמל, ששוב לא אוכל לעבוד, ששוב נצטרך לזרוק את כל תכולת המקרר. ולא תמיד זה היה כך. תמיד היו שנים סוערות, תמיד היו הפסקות חשמל, אבל לא כל גשם גרם להפסקת חשמל, ובטח לא בסדר גודל שכזה, ולא כל רעם גרם לניתוק האינטרנט. ואי אפשר שלא לחשוב – אם זה רק היום הרביעי לגשמים, כמה שיבושים, הצפות והפסקות חשמל עוד צפויים לנו במהלך החורף?

מסתבר שהקדמה מנוונת

ולסיום, הגיע הזמן לבחון גם את עצמנו. האירועים של הימים האחרונים גרמו לי להרהר על המידה בה הפכנו להיות תלויים בטכנולוגיה, ועד כמה אנחנו חסרי אונים בלעדיה. השבוע מצאתי את עצמי, כמכורה אמתית, בודקת שוב ושוב את הטלפון שלי, בניסיון לבדוק אם האינטרנט כבר חזר, אם כבר יש קליטה, אם כבר אפשר לדבר. וכשהתקשורת חזרה לפעול, מיהרתי לבדוק הודעות ולראות מי חיפש אותי ומי בטח נורא דואג שלא עניתי. כמעט שכחתי שרק לפני 17 שנה האינטרנט לא היה חלק מחיי היום יום שלי, לא הייתי זמינה כל הזמן ויכולתי להסתובב שעות בלי טלפון, בלי לקבל הודעות בנוסח "אני מחפשת אותך כבר חצי שעה. למה את לא עונה?". אנשים אחרים, כך למדתי מהכתבות בתקשורת, נתקלו בבעיות אחרות שנובעות מהתלות שלנו בטכנולוגיה. חלק ישבו בבית בחשיכה מוחלטת באמצע היום כי התריסים החשמליים לא עבדו, אחרים לא יכלו לבשל או לחמם אוכל כי יש להם רק כיריים חשמליות, והיו גם הורים שהתלוננו שהתאומות בנות השנתיים שלהם משתגעות בלי מחשב ואינטרנט. הצורך להיות מחובר וזמין 24 שעות, היעדר האפשרות  לבצע פעולות פשוטות בבית, חוסר היכולת להעסיק ילדות בנות שנתיים בלי מסכים מהבהבים – אין ספק שהקדמה לפעמים מנוונת, במקום להצעיד אותנו קדימה כפי שהיא אמורה לעשות. אירועי הימים האחרונים הם הזדמנות מצוינת להזכיר לנו שחשוב להתנתק מדי פעם. אבל אם אפשר, תנו לנו את הבחירה מתי, איפה ולכמה זמן אנחנו רוצים לעשות את זה.