יציאה למסיבה בישראל הפכה לסכנת חיים

בפורים האחרון, כמו חצי מדינת ישראל, גם אני מצאתי את עצמי במסיבה. לשמחתי, הגעתי אליה עם בחור, מה שסימן לרוב המוחץ של הנוכחים שאני "אסורה" עבורם. למעט הגנבת מבטים קלה, איש לא "ניסה את מזלו" או בתרגום לעברית – איש לא התחיל איתי בערב פורים.

שתיתי, עישנתי, רקדתי ונהניתי בלי שאף אחד ניסה להכניס אותי למיטה בסוף הערב או לפחות לקבל את הטלפון שלי. זה היה מוזר אבל יחד עם זאת נעים מאוד. כששחזרתי את האירוע בניסיון לשים את האצבע על התחושות הנעימות הללו, גיליתי שהיעלמותם של המתחילים הגיעה יחד עם היעלמותם של המטרידים. אמנם אף אחד לא התחיל איתי אבל גם אף אחד לא הציק לי. אף אחד לא נגע בי "בטעות". אף אחד לא רקד ממש קרוב אליי, אף אחד לא תקע מבט ממושך מדי באיברים ספציפיים בגופי, אף אחד לא כינה אותי ב"מחמאות" מלבבות בעיניו ומכעיסות בעיניי. כולם במסיבה הזו הבינו שאני לא לבד ובגלל שאני לא לבד – יש דברים שאסור להם לעשות. הגברבר שהיה איתי תפקד כשומר ראש והוא אפילו לא יודע את זה.

באחד מהרגעים במסיבה, הוא אמר לי שהוא הולך לקנות לנו שתיה ושעוד כמה רגעים הוא יחזור. הוא לא ביקש ממני לבוא איתו אבל באתי בכל זאת. התקשיתי לנסח הסבר קוהרנטי לרצון שלי להשתרך אחריו בתור על הבר אבל התחושה בבטן דווקא הייתה ברורה – אל תשאיר אותי פה לבד. הבודי-גארד לא ממש הבין אבל קיבל את הליווי שלי בשמחה. וכך קרה שלא נותרתי אפילו רגע אחד בגפי, זכיתי בחסינות לערב שלם. וזה היה נהדר.

המצב של חברתי שבילתה עם חברה טובה שלה במועדון מקביל היה קצת יותר מורכב. "כל הזמן דאגתי לא להשאיר את הכוס אפילו לרגע על הבר, בטעות", היא סיפרה לי. הן רקדו, מנווטות בין חרדה למשקה בכוס לבין דאגה מקרבה מוגזמת מדי תוך כדי ריקוד. גם להן שיחק המזל. הן חזרו הביתה בריאות ושלמות. איזו נחת.

לשתי נשים לפחות בערב פורים האחרון היה קצת פחות מזל. אתמול פורסם כי המשטרה חוקרת חשד לאונס בשירותים של היכל התרבות בתל אביב במהלך מסיבת פורים. במקביל, הגישה בחורה בשם גלי שני תלונה על מעשה מגונה שבוצע לדבריה על ידי גבר שגרר אותה לאזור חשוך, ודחף את ידיו מתחת לחצאית שלבשה. מניחה שזה לא האונס היחיד שבוצע ביום חמישי בערב ושזה גם לא המעשה המגונה היחיד. וזה לא בגלל פורים, חברים. זה בגלל שיציאה למסיבה במדינה הזו נהייתה סכנת נפשות עבור חלקים נרחבים מדי באוכלוסייה, משהו כמו 51%.

כן, אני כבר יכולה לדקלם את כתב ההגנה של חבריי הגברים – רובנו לא מרימים בחורות ומסתובבים איתן במועדון, רובנו לא זורקים הערות סקסיסטיות לנשים, רובנו לא מציעים הצעות מיניות מפורשות ללא שום הקשר לנשים זרות מוחלטות, רובנו לא תוקפים, רובנו לא אונסים וכו' וכו'. אפשר להתווכח על המילה "רוב", להיכנס לגוגל, להוריד סטטיסטיקות, לטעון בלהט שאם כל אישה הוטרדה לפחות פעם אחת בחייה אז יש לא מעט גברים מטרידים שמסתובבים בינינו, אבל אני אוותר על הטיעון הזה. נגיד שרובכם באמת לא כאלה. ועדיין, יש מכם מספיק. יש די גברים שלא מצליחים לשמור את האמירות והזרועות שלהם לעצמם בעולם הזה, כל כך מספיק עד שמה שקורה שם בחוץ פשוט מפחיד. יותר מדי גיחות למרחב הציבורי מסתיימות במקרה הטוב, בטעם מר בפה. במקרה הרע… ובכן, הן נגמרות רע.

ומה שעצוב בכל הסיפור הזה אולם בלתי נמנע, הוא היעדר הידע הכמעט מוחלט של גברים לניסיון החיים הכל-כך בסיסי הזה של נשים. הפחד מאלימות מינית על כל גווניה הוא כל כך בסיסי, יומיומי, שגרתי, בנאלי, טבוע בעורנו, מובן מאליו וצפוי ואילו עבורכם הוא זר בתכלית.

לפני כשבועיים נפגשתי עם בחור בפלורנטין. כדי להגיע לשם הלכתי 10 דקות ברגל. כשהגעתי, מלמלתי משהו על הדרך הלא נעימה והוא תהה בקול: הטרידו אותך בדרך לכאן?

השאלה שלו הצחיקה אותי. השעה 12 בלילה, דרום תל אביב, בחורה הולכת לבד ברחוב. אין "בעלים" איתה. אם הדרך הזו הייתה עוברת חלק, הייתי מופתעת מאוד. אבל שום הפתעות לא היו בסיפור הזה, חביבי. 10 דקות הליכה, 3 מקרים – חבורת נערים חלפה מולי, אחד צווח "ערב טוב, מותקקקק!", חברו התעניין לאיפה בדיוק אני הולכת והאם הוא יכול להצטרף. עטיתי על עצמי את המראה האדיש והמשכתי ללכת. רק לא ליצור קשר עין, כן? אחרי 3 דקות רכב האט, נצמד למדרכה סמוך אליי וליווה אותי בנסיעה איטית וקריפית במיוחד שנמשכה כדקה תוך שהוא בוחן את גופי מחלון הרכב. הלאה, נסע. סמוך למקום בו קבעתי עם הבחור חלף רכב נוסף. הוא לא טרח להאט, אלא פשוט שרק מהרכב וצווח "וואי וואי וואי!". כאמור, 10 דקות.

האם הטרידו אותי בדרך לכאן? עבור נשים, ברגעים מסוימים, הליכה ברחוב היא סוג של ביקור בגן חיות. רק שלא בטוח שכל הכלובים סגורים. שמרי על החיים שלך, מותקקקק!!!!

אונסאור סופראלימות מיניתחיי לילהמעשה מגונה