המהדורה האחרונה של מבט: סגרו לרשות השידור את השידור בפנים

ככה? ככה, אדוני ראש הממשלה, אתה דואג לעובדים? מי יאמין לך? ככה אתה מכבד את העובדים? להודיע שעה לפני שזה השידור האחרון? לא לאפשר להם לעזוב בכבוד?

שלוש שנים מתעללים בהם. שלוש שנים, מאז הגישה ועדת לנדס את המלצותיה לסגור את רשות השידור ולפתוח תחתיה גוף חדש שיוביל את השידור הציבורי. שלוש שנים של גסיסה איטית, מתמשכת – אבל בעיקר גסיסה שמלווה בעינויים קשים. ועכשיו סוגרים להם את הדלת על האצבעות. ממש כך. לא נותנים להם את החסד האחרון, לצאת בכבוד, עם הראש זקוף. למה?

זו דאגה לעובדים? האם אתה, אדוני ראש הממשלה, מסוגל להביט להם בעיניים? האם אתה, שר האוצר, שרוממות הדגל החברתי בפיך, מסוגל להסביר להם מה קרה?

האם אתה, יושב ראש ההסתדרות, יכול להמשיך במסע הבחירות שלך ולהמשיך לומר שאתה דואג לעובדים?

לא על עצם הסגירה, אלא על ההתעללות המתמשכת. על שלוש שנים של עינויים אישיים, של אנשים שלא חטאו. לא על עצם הסגירה, אלא על הדרך. הדרך שבה סגרתם להם את השידור בפנים, בלי לאפשר להם רגע אנושי אחד של פרידה מסודרת.

למה? מי הרוויח מכל זה? האם הכוח הפוליטי שלך, אדוני ראש הממשלה, התחזק? האם לך, אדוני שר האוצר יהיו עכשיו יותר תומכים? האם זה הגשר שעליו תצעד לעבר הניצחון בהסתדרות, אדוני היו?ר? האם היה נגרע משהו ממישהו אילו היו מנהלים את אותו הליך בדיוק בצורה מסודרת? עם לוחות זמנים מסודרים? האם היה נפגע משהו אילו היו מאפשרים לתוכניות השונות, בהם כאלה שמלוות אותנו חמישים שנה, להיפרד כראוי?

למה?

בשלוש השנים האלה, היו מי שמצאו את עתידם במקום אחר. היו מי שקיבלו פיצויים ועזבו, היו מי שפרשו מן התקשורת, והיו מי שקיבלו חוזים בתאגיד החדש. אבל יש רבים, ובעיקר רבות, שלא משתייכים לאלה או לאלה. חלקם עמד אתמול מאחורי מיכל רבינוביץ, כששידרה את מהדורת מבט האחרונה.

הפנים שלהם לא מוכרות לנו. גם השמות שלהם לא. אבל כמי שעובדת שנים רבות בתקשורת, וכמי שעבדה שנים רבות בחדשות ערוץ 2 בתפקידים זוטרים ובכירים, אני יודעת שאלה הם האנשים שעושים את העבודה, והופכים את השידור למה שהוא. אלה הרוח והאתוס של המקום.

זו המאפרת, שנותנת חיים לאנשים על המסך. זו שאצלה, בחדר האיפור, דקות לפני השידור, מתנקז המתח, ונוצרת האינטימיות במגע על הפנים, ומתנהלות השיחות הקטנות, משם נשלחים המגישים ישירות אלינו, הצופים. המאפרות האלה, שחלקן לא צעירות, וחלקן עובדות פרילאנס בלי ביטחון תעסוקתי, ובלי חוזים שמנים, לא מוכרות לנו.

אלו המפיקות, שדואגות שהתוכן יגיע לשידור, שגם שמותיהן לא מוכרים לנו.

ונשות הארכיון, שדואגות לשמור את החומרים האלה, את אותו פסקול של המדינה, גם אותם אנחנו לא מכירים.

אלה העורכים, שאפילו אתמול בערב דאגו שהשידור יהיה מקצועי, מלוטש, עם סדר פנימי והגיון ציבורי.

אלה האנשים שעושים את השידור, ובזכותם הוא מה שהוא.

לעבוד בגוף תקשורת, בעיקר בתקשורת אלקטרונית ובעיקר בחדשות, משמעו שאין לך יום ואין לך לילה. כי כשקורה משהו, את מיד שם. את חייבת, כי זו העבודה. את מתמרנת עם סדר היום שלך, ועם הילדים, ועם המשפחה, ואת הולכת – כי זו אחריות. כי גם אם את מאפרת, את צריכה להיות בהיכון לכל מקרה. וגם אם את מלבישה, את עומדת על המשמר. וגם כשאת מפיקה, או עובדת בגרפיקה, את בעצם זמינה 24 שעות ביממה, כי זו העבודה.

ואת לא שואלת שאלות. כי כשמגיעה ההודעה שיש, חלילה, פיגוע, או שפרץ מבצע צבאי, או שראש הממשלה מכנס מסיבת עיתונאים מיוחדת, או כל אירוע בסדר גודל לאומי, כשמגיעה ההודעה, את שם. כי זו העבודה.

ולזה צריך היה לתת ביטוי ראוי. להיפרד מהאנשים והנשים האלה. להראות להם שאכפת. סולידריות ואכפתיות ואמפטיה, לא פוגעים במהלך הפוליטי הגדול של סגירת רשות השידור ופתיחת התאגיד.

האמפטיה הזו מגיעה לנשים האלה, שחלקן עבר את גיל ארבעים וספק אם יוכלו למצוא עבודה אחרת בכלל, ובתקשורת בפרט. האמפטיה הזו מגיעה למי שעבדו במסירות סביב השעון, במשך שנים, כי זו העבודה. למפיקות, ולמאפרות, ולעובדות הגרפיקה, ולנשים בארכיון, ולנתבים בשידור, ולעוזרות הבימאי, ולבימאיות, ולעורכות ועורכי הווידיאו, ואפילו למנקות ולמנקים.

כי הטאלנטים מן הסתם הצליחו בקלות רבה יותר למצוא את מקומם, והצעירים יצליחו אולי להמשיך הלאה. אבל דווקא האנשים הלא מוכרים, אלה ששמותיהם אינם ידועים, שעשו את העבודה הקשה, האמיתית מאחורי הקלעים – אלה יתקשו מאוד להמשיך הלאה, יתקשו למצוא עבודה אחרת. עליהם צריך לחשוב הבוקר, ועליהם ראש הממשלה היה צריך לחשוב כאשר הוביל בחודש האחרון את הזיגזג הבלתי נסבל סביב תאריכי הסגירה והפתיחה.

אז דאגה לעובדים בוודאי לא הייתה במהלך הזה. ממש לא. רק תועפות של ציניות אכזרית, כואבת ובלתי אנושית.

מבט. סוף.