הייתי בצנחנים ולא צנח לי הרחם

בשבוע שעבר אמר ח"כ מיקי זוהר שהוא לא מעוניין שבתו תתגייס, כדי שלא "תהיה לה נפילת רחם, או בעיות ברכיים". דבריו של זוהר מצטרפים לעדויות הקשות לדברים שנאמרו בכנס לצעירות דתיות שנערך בשבוע שעבר. שם, בין השאר, אמר הרב צבי קוסטינר "אם כל גדולי ישראל אומרים לא להתגייס, דיר באלאק אם מישהי מתגייסת! דיר באלאק, זו מציאות לא נורמלית שמישהי מתגייסת".

כבת שיצאה מהציונות הדתית, התגייסה לצבא, שירתה בצנחנים וילדה 5 ילדים, אני יכולה להגיד שתודה לאל – הרחם שלי לא צנח.

מאז ומתמיד חשתי סלידה מהכפייה הדתית, ונצמדתי למנטרות של חיה ותן לחיות, והיכולת שלנו לבחור בין טוב לרע. עם זאת, בדבר אחד לא היה לי מעולם ספק – במחויבות של כל אחת ואחד מאתנו לתרום למדינה. המחשבה על ששת המיליונים שנרצחו בשואה ועברו את הזוועות כדי שלנו תהייה הזכות למדינה, והחזון של הרצל, אבי הציונות, למדינה יהודית, הבהירו לי שאסור לנו לקבל את החיים שלנו בארץ כמובן מאליו.

אני מרגישה חובה מוסרית לשרת את המדינה. מרגישה שאני חייבת לה ולא היא לי – זה מה שספגתי בחינוך המדהים שקיבלתי בבתי הספר הממלכתי דתי שבו למדתי, 'מימון', שנמצא בשכונת קריית משה, בקרבת ישיבת הרב קוק, לב ליבה של הציונות הדתית דאז.

כמו שתילים רכים הושקינו באהבת הארץ וכבוד האדם וכמובן "ואהבת לרעך כמוך" ואל תעשה לחברך מה ששנוא עליך. בנוסף לכל אלו, קיבלנו את זכות הבחירה. ואכן, חלקנו בחר להתגייס לצבא והחלק האחר לשנת שירות לאומי.

השירות לא מנע מאתנו את האידיאולוגיה ואת המהות הערכית שספגנו בבית. להפך – הוא חיזק בנו את תחושת השליחות הציונית. באופן אישי, מעולם לא התרחקתי מהאמונה, נישאתי מיד לאחר השחרור מהצבא, הקמתי את ביתי ואת עסקיי, תוך שאני מג'נגלת גם בפעילותי הציונית והציבורית האהובה עליי. נלחמתי ואני עדיין נלחמת כלביאה על מעמד האישה בארץ ובמוסדות הציוניים, על שוויון מגדרי ושיווין בשכר.

לכן אני לא מצליחה להבין את מחאת הרבנים שיש כרגע נגד גיוס נשים לצבא, למעט החשש שלהם מהעובדה שצה"ל מתייחס סוף סוף בשוויון לנשים. הרי הפערים מצטמצמים וחיילות היום מוצבות על פי כישוריהן ויכולותיהן. מה שמוכיח שאנחנו מסוגלות ויכולות לשמש גם בתפקידי לחימה – כמפקדות, לוחמות וטייסות.

גם פה לא ניתן לחזור לאחור, ממש כפי שלא ניתן לחזור לאחור בהתפתחות הטכנולוגית האין סופית. זה העולם החדש, הדור החדש. תפנימו, יש פה דור של נשות הציונות הדתית שכמהות להשתלב בצבא בתפקידי מפתח. קבלו אותן בחום, זוהי תרומתן למולדת.

בשנים האחרונות משהו עובר על מנהיגי הציונות הדתית. החשש שמא קידום מעמד האישה יפגע בהתנהלות האישה בבית, ויערער את הגברים לנוכח חוכמתה והשיגיה של האישה, מעלים את חמתם של חלק מרבני הציונות הדתית ומוציאים אותם משלוותם. הגיע הזמן להשתחרר מה'גטו' הדתי הציוני, הכובל והמפוחד. הגיע הזמן להשתחרר ממושגים עתיקים ולהתחבר לקידמה. אישה חזקה אינה מהווה איום, להפך היא עמוד השדרה, האיזון בבית.

בברכת "ברוך שעשני כרצונו" ו"ואשת חייל מי ימצא".

גיוס נשים לצה"להציונות הדתיתצבאצניחת רחם