ההסלמה בצפון: כשהאזעקה שבה לפלח את שמי הצפון- מונולוג של תושבת מטולה

שתיים עשרה שנים חלפו מאז הפעם האחרונה שהאדמה כאן רעדה. את שיגרת השקט שיבשה אזעקה הבוקר שנשמעה ברחבי הגליל . שום דבר לא יכול להלחיץ כמו אזעקה שמפלחת את האוויר ואיתה מגיע חוסר הוודאות, התהייה והלחץ- אף פעם את לא מוכנה אליה.

כמידי שבת ישבתי בחצר והפעם בעקבות אירועי הלילה צמודה לטלפון הנייד, מנסה ליצור קשר עם הילדים, שניהם חיילים , קצינים בצה"ל, רק כדי לבדוק שהכל בסדר. ואז שמעתי אותם, את המטוסים שטסו מעל הבית, ואת ירי הנ.מ שנורה מכיוון לבנון ואת האזעקה שבאה לאחר הירי, את קולות האימהות והילדים מהבתים הסמוכים ולא יכולתי שלא להיזכר באותו אירוע שבו התחילה המלחמה אז לפני שתיים עשרה שנים .

בשונה ממקרים קודמים למלחמת לבנון השנייה, ב2006 ילדיי היו צעירים אבל בוגרים מספיק כדי להבין שהפעם לא מדובר בקטיושה טועה, או בנסיעה לכמה ימים לבית סבא וסבתא אלא במצב חירום של ממש . קהילת מטולה והגליל בכלל , למודי ניסיון ובהתארגנות ראויה להערצה, כינסו את הילדים שלנו במקלט של המתנ"ס הקהילתי במטולה ומשם העלו אותם לאוטובוסים עד יעבור זעם למכון וינגייט .אני זוכרת שכעסתי. כעסתי על הכל – על הבית ,על הנטישה ,על הבריחה, על שנותרתי כמעט בלי כסף  ועל הלבד ועל הילדים הפליטים שלי שבגילם הצעיר צריכים לעבור כל כך הרבה טלטלות ובעיקר כעסתי כשטיילתי ברחובות תל אביב וראשון לציון והבטתי באנשים מאושרים ושהחיים ממשיכים שם כרגיל כאילו אנחנו לא חיים באותה המדינה .

100 מטרים אוויריים וגדר גבול מפרידים ביני לבין שכנינו הלבנונים, 100 מטרים של תהיות מי הם שכניי המסתוריים, אלה שמעולם לא פגשתי. האם הם כמוני ובסופו של יום רוצים שקט?  כנראה שלעולם לא ממש נדע ושהגדר הטובה כבר המון זמן כבר לא טובה, וכל חזון השלום מתנפץ לנו בכל פעם מחדש בפרצוף.

מנחת רמב"ם. צילום מד"א

הטלוויזיה בבית פועלת בלי הפסקה משעות הבוקר המוקדמות, חברים ומשפחה מודאגים מתקשרים  ושולחים הודעות לבדוק לשלומנו, מציעים בנימוס את ביתם אם וכאשר…קולות תחינה בטלפון מכיוונה של אמא שלי שאולי כדאי שאבוא אליה. לכי תסבירי לה שאם תפרוץ מלחמה של ממש אין מקום בטוח בישראל , בטח לא תל אביב ואולי המקום הבטוח היחידי בעצם יהיה כאן במטולה ושכדאי שהיא תגיע אלי?..

האיש שלי מאיץ בי להתארגן ולצאת מהבית.  אני מעט חוששת ומנסה לשכנע אותו שאולי מעט מוקדם ושאולי כדאי לחכות עוד קצת.  הוא עונה בתגובה ששום דבר לא הולך להרוס לו את השבת, גם לא האיומים שנשמעים מהצד השני ומהלחץ התקשורתי בארץ, אבל זאת לא חוכמה – הוא באמת למוד ניסיון. הוא גדל כאן וכבן קריית שמונה עם רזומה של אלפי קטיושות, אני יכולה לסמוך עליו כשהוא מבטיח לי שהכל יהיה בסדר.

עלינו למכונית והתחלנו בנסיעה שקטה לרמת הגולן, גלגל"צ מתנגן בחלל המכונית. הכבישים היו ריקים למרות הדיווחים על עומס ואולי כי כולם נסעו לחרמון כמונו לאות הזדהות עם אנשי רמת הגולן, ושזאת הארץ שלנו ושום דבר – גם לא איומים. יעצרו אותנו ואף אחד לא יכתיב לנו – גם לא האירנים.

נסענו להר בנטל לצפות בהתרחשויות מעט מקרוב. מלבדנו היו עוד מעט אנשים חלקם ניגשו לבוטק'ה של דרוזי חייכן שמכר פיתה עם לבנה ותה חם, חלקם עמדו בציפייה למתרחש וכשהבינו שאין עניין של ממש נכנסו לרכבים והמשיכו הלאה.

למרות שהובטח יום שרבי היה קריר  ואולי זה קור שנבע מסוג של חלחלה מהעמידה במקום העוצמתי הזה והנוף שנשקף מההר לכיוון מרגלות רמת הגולן ולסוריה , והמחשבה על החיילים שלנו ועל הטייסים שנפצעו ומה אם חלילה היו נופלים בצד השני.

משם ירדנו למתחם העסקים "צומת כח" , מקום העבודה שלי באחת עשרה שנים האחרונות, על מנת לבדוק מה שלום העסקים וכיצד משפיע הלחץ עליהם. הספיק להביט בחנייה הריקה מעט יחסית לימי שבת  שמשית בעמק כדי להבין שיש כנראה סוג של מתח באוויר , ושאנשים בחרו אולי להשאר בבית.  התיישבנו לקפה בארומה , בשולחנות הסמוכים ישבו תושבי המקום , מעט כוחות ביטחון וכתבים דרוכים .

אנחנו תושבי הגליל ברובנו מכירים זה את זה ולכן הרגשנו מספיק בנוח לשתף את התחושות שלנו: בציניות האופיינית לנו התייחסנו בבדיחות למצב אולם לצערנו אנו למודי ניסיון ולמודי אירועי ביטחון קשים יותר ומודעים לפצצה המתקתקת ולאפשרות של התגובה המתגלגלת.

ויחד עם זאת אנחנו חזקים מאוד, סומכים במאה אחוז על כוחות הביטחון ולא נותנים לפחד לשתק את התקווה של כולנו שהשקט יחזור לאזורנו והחלמה מהירה לטייסים.

 

הסלמה בצפון