יסמין וינטה ז"ל לא תהיה הקרבן האחרון

בכל בוקר, כשאני שולחת את הבן הקטן שלי לגן אני מפחדת. הוא תמיד מתעורר מוקדם, מיטת התינוק שלו צמודה לשלי אז אני זוכה לקום בחמש בבוקר לצלילי הקול המתוק שלו והחיוך הכובש שלא מתנצל לרגע שקטע לי את השינה. הוא כבר כמעט בן שנה, אני תמיד משתדלת לשחק איתו קצת, למרות העייפות כדי להרוויח עוד כמה רגעים איתו. כשמגיע הזמן אני מחליפה לו טיטול, מלבישה אותו, מנשקת ושולחת אותו לגן. ולמרות שזה קורה בכל יום ואני אמורה להיות כבר מורגלת לשגרת החיים הזאת, בכל בוקר נשבר לי קצת הלב שאני מוסרת אותו למישהי אחרת, יודעת שחוץ ממנו היא צריכה לטפל בעוד עשרה ילדים נוספים.

את המסגרת בה בני שוהה מידי יום בחרתי בקפידה. עברתי בין מספר משפחתונים, ניסיתי לחדד את האינסטינקטים הכי חייתיים שלי כדי לזהות כשלים, הוצאתי דף שאלות מהאינטרנט עם קריטריונים מוקפדים שבדקתי ובאמת עשיתי את כל מה שאני יכולה כדי לבחור את הטוב ביותר עבור התינוק שלי. ולמרות שבחרתי מישהי שאני סומכת עליה, אני עדיין מפחדת. אני מפחדת כי אני לא באמת יודעת מה קורה שם. במהלך היום. אני מקבלת מידי פעם תמונה שלו בוואטסאפ, והודעה שאומרת שהכל בסדר אבל כשהדלתות נסגרות אין אף אחד בגן חוץ מהמטפלות והילדים, וכל מה שנשאר לי זה רק לסמוך ולקוות שיהיה טוב. זאת מחשבה נוראית, ואפילו אכזרית לחיות איתה אבל לצערי זוהי המציאות שלנו כהורים לפעוטות בישראל.

ההודעה של המשטרה מאתמול אחר הצהריים מהדהדת בראשי ובליבם של כל הורה לתינוקות צעירים, מאז שהסתבר שיסמין וינטה ז"ל בת השנה ,  לא נפטרה בגלל בעיה בריאותית או מוות בעריסה, אלא מדובר בנורא מכל. המוות של יסמין היה אכזרי, מוות שאי אפשר לעכל. על פי הפרסומים, הסייעת בגן, שהייתה אמורה להשכיב את יסמין לישון שנת צהריים, הטיחה אותה על מזרן, זרקה עליה שמיכה, נשכבה עליה, וצפתה במכשיר הסלולרי שלה עד שיסמין הקטנה איבדה את הכרתה וחייה. התינוקת הקטנה הזאת שסבלה ונחנקה למוות, נשמה את נשימתה האחרונה בעוד הרוצחת שלה גולשת בפייסבוק.

אני כותבת את השורות האלו והלב שלי נקרע. איך אפשר להתנהג בצורה כזאת לייצור כל כך קטן וחסר ישע? ילדה, תינוקת, שסמכה עלייך? ואיפה היו הגננת והמטפלות האחרות בגן? האם הן היו כל כך אדישות ולא שמו לב, או שהאירוע הזה בכלל לא נראה להן יוצא דופן? מאז המקרה אני לא מפסיקה לחשוב על יסמין, מסתכלת על תמונות שלה בכל האתרים והעיניים הגדולות שלה בוהות בי. אני מדמיינת את הרגעים האחרונים שלה, מבינה כמה היא סבלה וכאבה והלב שלי מסרב לתפוס ולהאמין שאנשים כאלה מטפלים בילדים שלנו. שאנחנו בעצמנו שולחים את הילדים שלנו לטורפים האלו.

שלא ישתמע לשני פנים, אני לא מאשימה אותנו ההורים לרגע במצב המעוות הזה. החיים בישראל לא השאירו לנו ברירה. אם אנחנו רוצים לשרוד ולפרנס את הילדים שלנו אנחנו חייבים ללכת לעבוד, זאת המציאות שלנו. אבל מעבר לאשמה שמוטלת על חיות האדם שמרשות לעצמן להתעלל בחסרי ישע, יש אשם נוסף – מדינת ישראל, ממשלת ישראל ואם להיות יותר ספציפית משרד החינוך ובראשו השר בנט. איך יכול להיות שלמרות ריבוי המקרים האלו עדיין אין פיקוח על גנים לילדים מתחת לגיל 3? איך יכול להיות שכל אחד ואחת יכולים להתקבל לעבוד עם פעוטות ומה עוד צריך לקרות כדי שהמצב ישתנה?

אני בטוחה שגם היום, אפילו עכשיו ברגע הזה, במאות משפחתונים/ גנים לא מפוקחים בארץ ישנם ילדים שחווים התעללות או סובלים מיחס מזלזל. הרצח שקרה ליסמין הוא אולי מקרה קיצון אבל גם ילד שאף אחד לא ניגש אליו כמה שעות, ילד שמושכים אותו בזרוע, תינוקת שצועקים עליה כשהיא בוכה, או תינוק שמאכילים אותו בכוח ושמים במיטה שירדים את עצמו בבכי – גם הם סובלים מהתעללות. וזה חייב להיפסק. הילדים שלנו הם לא הפקר.

אני מאמינה שיסמין לא הגיעה לעולם הזה סתם, חייה הקצרים והמוות שלה לא היו לשווא. זה היה הגבול האחרון, ומכאן הכל צריך להשתנות. הבכי השקט של יסמין הקטנה צריך להפוך לזעקה גדולה, זעקתם של התינוקות שלנו. הגיע הזמן שאנחנו ההורים נשמיע את קולנו למענם ובאמת נוביל לשינוי, הגיע הזמן שהמדינה תשמע אותנו ותסדיר את הפיקוח על הגנים. אני לא רוצה "לקוות" בכל בוקר שהילד שלי בסדר, אני רוצה לדעת שהוא בסדר. אני רוצה להיות מסוגלת להסתכל לו בעיניים ולשלוח אותו לגן בלב שלם, בידיעה  שהוא בטוח.

*****

בראשון הקרוב תצא לדרך "מחאת התינוקות". בשעה 18:00 תתקיים הפגנת הורים בקריית הממשלה בתל אביב על מנת להביא לכך שהצעות חוק פיקוח מעונות היום והתקנת מצלמות אבטחה במעונות יאושרו עוד במושב הכנסת הנוכחי.

יסמין וינטהמחאת התינוקות