איך מסבירים לילדה בת ארבע שהצבא החזק מפסיד לעפיפונים שעולים שקל?

מכירים את הקלישאה שאומרת ש"ההיסטוריה חוזרת על עצמה"? אז תושבי עוטף עזה חווים מחדש את סיפור דוד וגוליית התנ"כי בחודשים האחרונים – צה"ל, הצבא החזק והמפואר שלנו מפסיד בכל יום למפגינים חמושים בעפיפונים. מערכת הביטחון הישראלית, אולי הגאווה הלאומית הגדולה ביותר שלנו, שחתומה על פיתוחים יוצאי דופן כמו כיפת ברזל, החץ, טנק המרכבה וטכנולוגיות נוספות שהשתיקה יפה להן, מקבלת נוקאאוט מעפיפון שבנוי משקית ניילון. כגודל העוצמה – כך גם גודל אוזלת היד.

יום אחרי יום, מזה תקופה ארוכה, שארגון הטרור חמאס מנצח את הצבא החזק ביותר במזרח התיכון. ממש אותו הצבא שיכול להפציץ כור גרעיני בסוריה או לבצע, על פי פרסומים זרים, פעולות מתוחכמות בלב מדינת אויב, מפסיד במגרש שלו לילדי עזה במלחמה התודעתית.

עפיפוני הטרור, "הפיתוח" החדש של חמאס, מתברר כאמצעי לחימה יותר אפיקטיבי מכל מה שפותח במערכת הביטחון בעשור האחרון. עלותו פחות משקל אחד, לעומת טמיר (טיל כיפת ברזל) שמחירו מוערך ביותר ממאה אלף דולר. ובזמן שטילים חדשניים וטכנולוגיות לחימה חכמות תוצרת ישראל נכנסים לספרי ההיסטוריה – ילדי עזה מכינים את הנשק ההרסני שלהם מגזרי ספרי לימוד ושקיות ניילון.

לפני הכל אני אמא לשני ילדים קטנים – הגדולה נולדה בזמן אזעקות צוק איתן, והקטן כבר מתחיל להבין את שגרת ה"טפטופים" והריצה למרחב המוגן. בדרך כלל יש לי משהו לומר על כל נושא שבעולם, אבל כשהגדולה שלי שאלה אותי "למה יש צבע אדום?" ו"למה יש טילים?" – נותרתי אילמת. מומחים הסבירו לנו, ההורים לילדים בעוטף עזה, שאסור לשקר לילדים. אז הסברתי לה שאין מה לדאוג, שצה"ל הוא הצבא הכי חזק בעולם – והוא אפילו המציא מערכת שתגיד לנו שעכשיו יורים טילים וצריך להיכנס למרחב המוגן. אבל למרות ההסבר המשכנע, שנועד להגן על ביטחונה העצמי של בתי, עמוק בלב ידעתי שלא אמרתי את כל האמת. איך מסבירים לילדה בת ארבע – שיודעת איך נשמע פיצוץ של טיל, שרגילה לראות מיגוניות בתוך גן המשחקים, שרואה כבר חודש איך הבית שלה עולה בלהבות – מה קורה פה?

לאלוף פיקוד הדרום או לשר הביטחון אין כרגע תשובה לשאלה שלה. לצערי הרב, כרגע יש יותר תשובות לאלו שבצד השני של הגדר. נכון להיום, מנהיג חמאס ברצועת עזה, יחיא סנוואר, יכול לענות לילדה מעוטף עזה על שאלות במקום מנהיגים תוצרת כחול-לבן, שבמקום ליזום עסוקים בלכבות שריפות ולהגיב.

באדיבות ח"כ חיים ילין והצלם חגי הקר.

אני לא לוחמת ולא מפקדת. אני לא יודעת לפזר הפגנות המוניות או למנוע מחוליית מחבלים לשגר רקטות או לחדור לתוך ישוב דרך מנהרה התקפית. אבל אני כן אמא, אמא שדואגת לביטחון הילדים שלה – גם מבחינה נפשית. אמא שמנסה לגדל ילדים בשגרה של אש ותמרות עשן. התקווה הגדולה שלי בימים אלו היא שמערכת הביטחון הישראלית תמצא גם הפעם מענה יצירתי ל"פיתוח" שהפך את חיינו לשחורים ומפויחים (כמו גם הכביסה שלי). שחס וחלילה לא נסיים כמו גוליית.

טרורעפיפוניםצה"לרצועת עזה