אסון המערה בתאילנד: מאיזו טראומה יסבלו הילדים לאחר שחולצו?

בימים אלו עיני כל העולם נשואות אל רוסיה, אל גמר המונדיאל ההולך ומתקרב בצעדי ענק, אך בו בזמן, אותן עיניים נשואות בחרדה גם לעבר תאילנד, אל מערה ספציפית בה קבוצת כדורגל של 12 ילדים בני 11-16 נלכדו יחד עם המאמן שלהם, בן 25. הקבוצה נמצאה בדרך נס על ידי צוללנים בריטים לפני 8 ימים, לאחר ששהתה במערה המוצפת כבר 9 ימים. מאז, כוחות הצלה מכל העולם מנסים לפצח כיצד לחלץ אותם משם בשלום, דבר שהתגלה כמשימה מורכבת, ולפרקים נראתה בלתי אפשרית.

התחזיות העגומות אשר צפו כי עלולים לעבור ארבעה חודשים עד שהילדים יחולצו, התבדו בסוף השבוע האחרון כשארבעה מבין ה-12 חולצו מהמערה, וארבעה נוספים חולצו אתמול. לפי הדיווחים האחרונים, כל שאר הילדים והמאמן הבוגר צפויים לצאת מהמערה היום יחדיו.

הרשויות המקומיות מדווחות כי למרות התנאים הנוראיים בהם הילדים שרדו מעל לשבועיים, מצבם הבריאותי טוב. הם שוהים כעת בבית חולים סמוך בצ'אנג ראי, בבידוד. אחד הדיווחים הבלתי נתפסים בנוגע ל-8 הילדים שכבר חולצו גרס כי להורים אסור לחבק את ילדיהם או לגעת בהם כלל לאחר החילוץ, מחשש שהם סובלים מזיהומים.

אמנם, גם אם החשש המיידי לבריאותם של ילדים אלו יחלוף, האסון שהם חוו עדיין צפוי להותיר בהם סימנים עמוקים. מכאן עולה השאלה – אילו מטענים רגשיים עלולים לסחוב ילדים ששרדו דבר כזה? מאיזו טראומה הם עלולים לסבול כעת לכל חייהם?

הנערים הלכודים בתאילנד. צילום מסך

 

"הם ניצבו בפני סיטואציה זרה לחלוטין ואיומה", אמרה בראיון לחדשות CBS ד"ר ג'סי וורנר כהן, פסיכולוגית רפואית מהמרכז היהודי הרפואי בלונג איילנד. "הם שהו בחשיכה במשך ימים, מבלי לדעת מה עתיד לקרות".

"אתה מתחיל להזות, אתה רואה דברים, אתה שומע דברים", אמר באותה כתבה ד"ר רוברט גלאטר מניו יורק. "אתה לא באמת יכול לשמור על הבנה של מי אתה".

גלאטר הוסיף ואמר שגילם של הנערים הללו, שנע בין 11-16, משחק תפקיד קריטי בהשפעה של האירוע על המשך חייהם. "לילדים בגילאים הללו יש יכולת התאוששות מאוד מהירה", הוא אומר. יחד עם זאת, השנים הללו בחיי אדם ידועות כשנים בהן אנו מתחילים לפתח אישיות עצמאית, והטראומה שהנערים הללו חוו עלולה לתרום לעיצוב האופי של אותם נערים לטווח הרחוק.

"יש דברים שקורים בטווח המיידי", המשיכה וורנר כהן. "זה יכול להיות נדודי שינה, קשיים להתמודד עם טריגרים כמו לשהות בחללים חשוכים או במקום סגור".

ד"ר ג'ניפר ווילד, פסיכולוגית קלינית מהמרכז להפרעות חרדה וטראומה באוקספורד, הצביעה בראיון ל-Daily Mail על טריגרים נוספים שעלולים לעורר את הטראומה אצל הילדים הללו. היא טוענת שייתכן כי הם לעולם לא יהיו מסוגלים ללמוד לשחות, למשל.

"האזור ששומר זיכרונות טראומטיים במוח והאזור ששומר תחושות שוכנים ממש זה לצד זה", ד"ר וורנר כהן מסבירה. "לכן דברים כמו ריחות, מראה מסוים, צליל, כל אלה יכולים להפוך לטריגרים למשך כל החיים. המשמעות היא לעבוד על הבעיות האלו עכשיו, ולקבל גישה לשירותי סיוע למשך כל חייהם".

תמונות מהמערה המוצפת. צילום מסך

היועצת הפסיכיאטרית הבריטית ד"ר אנדריאה דניס מזהירה כי חלק נרחב מהקבוצה עלול לסבול מפוסט-טראומה או מדיכאון בחודשים הקרובים לאחר חילוצם. "יתכן שהם יהפכו לחרדתיים, נצמדים או מבוהלים בקלות. יתכן שיחששו לביטחונם, ויתכן שהם יהפכו למאוד רגישים למצבי רוח או שייתרגזו בקלות".

"בשבועות שאחרי אסון כמו זה, סביר שאנשים ייסבלו מזכרונות בלתי רצויים, רגשות ופלאש-בקים לטראומה", ממשיכה ד"ר וויילד. "הדברים הללו יעברו עבור רוב האנשים תוך חודש. אבל אם הזכרונות והפלאשבקים הם מאוד חמורים או שנדרש להם יותר מחודש כדי לעבור, יש צורך בהתערבות פסיכולוגית – וטיפול קוגניטיבי-התנהגותי ממוקד טראומה הוא מומלץ".

ד"ר דניס מזהירה שלמצב הנפשי עלולות להיות גם השלכות פיזיות על הנערים בתקופה הקרובה – כאבי ראש או כאבי בטן שייגרמו מהחרדה הקשה ממנה הם עלולים לסבול בזמן הקרוב, אך לדבריה, "רוב הבחורים הצעירים הללו יחלימו מהסימפטומים האלה תוך כמה שבועות לכל היותר".

ישנן בעיות פיזיות ובריאותיות נוספות שעלולות לפגוע בנערים התאילנדים בעקבות שהותם במערה. "אנו יודעים שהנסיבות הפיזיות בהן הבנים והמאמן שלהם נלכדו עלולים לגרום להם נזק נוסף", אמר ד"ר סארב ג'והאל מהמרכז לחקר אסונות באוניברסיטת מאסי בניו זילנד. "המחסור באור יום לאורך זמן ממושך משמעו שהם עלולים לסבול מדיסאוריינטציה פסיכולוגית, אלא גם שכמה וכמה מהפונקציות הפיזיולוגיות שנשענות על השעון הביולוגי והקצב הסירקדי שלהם כנראה נפגעו". כלומר: השינה, התפקוד ההורמונלי, טמפרטורת הגוף והתזונה שלהם – כל אלה עלולים להשתבש אצל הנערים.

פוסט טראומה לכל החיים? לא בטוח. צילום מסך

ד"ר וורנר כהן, ד"ר וויילד ומומחים נוספים מאמינים כי אין זה מין ההכרח שהילדים ייצאו מהסאגה הזו מצולקים לכל החיים. רבים מהם טוענים כי החוסן הנפשי הטבעי שיש לנערים בגילאים הללו יסייע להם מאוד בהתמודדות עם הטראומה. פסיכולוגית המשפחה ד"ר קתרין סמרלינג אמרה ל-CBS, "הם בני 11-16 ויש להם הרבה יותר יכולת התאוששות מאנשים מבוגרים מהם, שהיו עלולים לפתח פחדים אינטנסיביים יותר".

דבר נוסף שתורם לכך זו העובדה שנכון לעכשיו, אין נפגעים מבין הילדים (חשוב להזכיר בתוך כך שאחד הצוללנים מכוחות ההצלה מת במהלך ניסיונות החילוץ). "ישנה סבירות שהילדים יראו התאוששות מהירה, בהנחה שכולם ייחולצו משם בחיים", לטענת ד"ר אנדרו אדסמן ממרכז הרפואה ההתפתחותית לילדים מניו הייד פארק שבניו יורק.

"הפרעה פוסט טראומטית אחרי אירוע כמו זה אינה גזרה או עובדה מוגמרת", טוענת ד"ר וויילד, "רוב האנשים אינם מפתחים הפרעת PTSD אחרי טראומה".

ווילד טוענת שהנערים יצטרכו להסתכל על האירוע הזה כ"הרפתקה לא-שגרתית", ולא כעל אסון שכמעט שם סוף לחייהם. "כל עוד הם יהיו מסוגלים להתמקד בעובדות של מה שקרה – שהם שרדו, שמשימת החילוץ מאורגנת ופועלת היטב ושהם הצליחו לצאת ממערה עמוקה מאוד – סביר להניח שתהיה להם פרוגנוזה רגשית טובה". הלוואי.

גיל ההתבגרותפוסט טראומהפסיכולוגיהתאילנד