מזה כחודש שהשופט האמריקאי ברט קבאנו מתעורר בכל בוקר ומוצא את עצמו בכותרות. בתחילה היו אלה חדשות טובות עבורו, עם ההכרזה על מועמדותו לשופט בבית המשפט העליון של ארצות הברית, אבל אז הצטברו נגדו עוד ועוד האשמות על התנהגות מינית בלתי הולמת, החל מהתערטלות ועד תקיפה מינית, שלהן נוספו עדויות על שתיית אלכוהול מופרזת והתנהגות אגרסיבית בזמן שכרות. קורותיו – החל מספר המחזור שלו ועד לוח השנה האישי שלו משנת 1982, אליו הוא חש קרבה ביזארית – הפכו לכתב אישום עתיר סעיפים שהגיע לקתרזיס בשבוע שעבר, כשהעיד מול וועדת המשפט של הסנאט האמריקאי באופן שהצביע על כך שההליך למינוי שופטים במדינה הפך פוליטי מתמיד.
קבאנו כנראה ידע שדעותיו יהפכו אותו למטרה מיידית של הליברלים בארה"ב, שעם אובדן השליטה בבית הלבן, בקונגרס ובסנאט, כל שנותר להם הוא בית משפט עליון לסמוך עליו, והחירות להתלונן בטוויטר עשרים פעמים ביום. הוא תומך בתיקון השני לחוקת ארה"ב המאפשר נשיאת נשק חופשית, ואף אמר בעבר שיש מקום לבחון חקיקה שתפטור נשיא מכהן מחקירות פליליות (יש מי שמאמינים שזו הסיבה שטראמפ ביקש למנותו). הוא הביע בעבר תמיכה בארגונים ועסקים דתיים שביקשו למנוע אספקת אמצעי מניעה לנשים, והביע סלידה כללית ברמה המשפטית מתכנית הבריאות "אובמה-קר" של הנשיא היוצא. קבאנו רפובליקני למשעי, כך נראה, אך ככל שסמן המפלגה רץ יותר ויותר ימינה עם הזמן, מטריד לבחון כיצד השופט ניאות לשתף פעולה.
קבאנו לא לבד
רבות נאמר על האיש, אך נראה שיותר מכל קוריוז ועדות נקודתיים, הליך המינוי שלו הוא מקרה בוחן לטרנד גלובלי. קבאנו וד"ר כריסטין בלאזי-פורד, שהעידה באומץ על התקיפה המינית שחוותה כשהייתה בת 15 והוא בן 17, הם עוד פרצופים במלחמה חוצת-טריטוריות על אופיו של העולם המערבי. הבעיה המרכזית היא שקבאנו לא יוצא דופן. בשנים האחרונות ניתן לקשר באופן ברור כמעט לחלוטין בין הנהגות לאומיות שנוטות ללאומנות וגזענות ומנסות לשלול כמה שיותר את חירויות הפרט, לבין דיכוי נשים מערכתי וסלידה כוללת מהתנועה הפמיניסטית. מגמות דומות של קריצה לממשלות חסרות חיבה לזכויות הפרט ושוויון של ההנהגה בפניי מערכות החוק הן לא רק נחלת האימפריה הצפון-אמריקאית.
הבה נבחן את אירופה, למשל. באוגוסט האחרון הכריזה ממשלת הונגריה שהחל מספטמבר 2019 לא תממן יותר לימודי מגדר באוניברסיטאות ממלכתיות ולא תכיר בתארים הללו. אל מול הביקורת טענו בכירים בהונגריה שאין הצדקה ללימודי מגדר משום שלא מספיק אנשים נרשמים ואין ביקוש לבוגרי התואר בשוק העבודה. שתי האוניברסיטאות היחידות במדינה שהציעו עד כה לימודי מגדר הן אוניברסיטת בודפשט (ELTE) והאוניברסיטה המרכז-אירופאית (CEU), וכשנכנסתי לאתרים שלהן התרשמתי ממגוון החוגים- אנתרופולוגיה על שלל תת-סוגיה, מגוון חוגים לפילוסופיה, סוציולוגיה, לימודי ימי הביניים, ואף לימודים לתואר שני בקרטוגרפיה, לא פחות. לימודים שלכאורה אין להם ביקוש רב בשוק העבודה אך חשיבות תרבותית והיסטורית של מאות שנים. בעוונותיה, CEU גם הוקמה על ידי הפילנתרופ היהודי-הונגרי ג'ורג' סורוס, שנוא נפשם של ראש ממשלת הונגריה ויקטור אורבן ושאר שועי-עולם חובבי הריכוזיות וסתימת הפיות. סורוס כבר היה קורבן לקמפיין מכפיש בניחוח אנטישמי מצד ממשלת הונגריה. בשנת 2017, למשל, פלקטים עם תמונתו הוצבו ברחבי המדינה ובכניסה לקרונות הרכבת התחתית בבודפשט, כך שנוסעים דרכו על פניו בכניסתם לקרון.
ופולין, מה איתה? בשלוש השנים האחרונות מאז מפלגת "חוק וצדק" (אוקיי) הימנית-שמרנית עלתה לשלטון, הצליחה המדינה לשכלל את פרקטיקות הבדלנות, השמרנות והכפייה הדתית לרמת אומנות. התקשורת הפולנית נרדפת ונקנסת ע"י הממשלה בשל סיקור לא אוהד, מערכת המשפט הושחתה כליל, החוקה איננה נאכפת יותר וגילויי לאומנות מבורכים בעוד מפגיני-נגד נעצרים. האיחוד האירופי מזהיר את פולין דרך קבע ואף ניסה לעשות שימוש בסעיף 7 לחוקתו ולהעיף את פולין מהאיחוד, אך ההצבעה נחסמה ע"י קול אחד בודד של – כן, כן – הונגריה. במישור זכויות הנשים על גופן, תחת הממשלה הנוכחית נאסרו הפלות במדינה למעט מקרים של אונס או סכנה לחיי האישה, ובמקרים בהם העובר פגום ללא יכולת הבראה, זאת לאחר עשרות שנים בהן הפלות היו חוקיות, זמינות וזולות, ונשים ממדינות אירופאיות אחרות אף נסעו לפולין כדי לבצע הפלה.
הדג מסריח מהראש
אבל מה לנו אכפת מאירופה, ומה אכפת לנו מארה"ב? בין חוק הלאום לריבוי גילויי הגזענות אצלנו בבית, חשוב לבחון מה הקשר בין האווירה הפוליטית כאן לאווירה החברתית. בעוד שבעבר הייתה תחושה שהצלחנו לבלום את ההתפרעויות הארעיות מצד שאר תאבי כוח ושוביניסטים למיניהם (זוכרות מה קרה כשרצו להכניס רב וקאדי לוועדות לבחינת הפסקת היריון?), נראה שהיום המערכה מתרחשת בטריטוריה חדשה. במערכה הזו יש מי שמותחים את גבולות המקובל חברתית, אך לעולם לא חוצים ללא עוררין את גבולות הפלילי. זו הרי לא עבירה פלילית כאשר שבעים חיילים לוחמים, גיבורי מלחמה לעתיד, מפנים גבם למדריכה, ואת מי שמשחירים פניהן של נשים משלטי חוצות בירושלים לא ניתן לאתר, וגם לא באמת מנסים. לאט לאט משתרשת סובלנות כלפי מי שרואים את הגוף הנשי כטמא כברירת מחדל, ושינוי הפאזה התרבותי הזה לא מתקיים בוואקום- הוא נובע ממקורות מסוימים שמאפשרים אותו, והוא גם נועד לגדול.
בכל אחת מן הדוגמאות שציינתי, יותר מכל נראה שהדג מסריח מהראש. בשנים האחרונות נמתח לאורך הגלובוס ציר חדש של מנהיגים חובבי אליטות לאומניות ושונאי וערכים ליברליים- דונלד מאמריקה, ולדימיר פוטין מרוסיה, ויקטור אורבן מהונגריה, אנדז'יי דודה מפולין וכן, גם בנימין נתניהו מישראל. בשוליים ממתינים עבד אל-פתח א-סיסי ממצרים, מוחמד בן סלמאן הסעודי, ואנריקו "ככל שיהיו יותר נשים יפות כך יהיו יותר מקרי אונס" דוטרטה הפיליפיני. אציין מראש שאני זוכרת שמב"ס אישר לנשות ערב הסעודית לנהוג. חלאס לזרוק פירורים ולקוות שנחשוב שקיבלנו עוגה.
מעבר לשתיקתו הרועמת של נתניהו אל מול מדרונות ההדתה והדרת הנשים הנפרשים ברחבי ציון לכל מי שמעוניין להידרדר לאורכם, בולטות במיוחד בחירותיו האישיות ביותר בבחירת המעגל הפנימי-מקצועי שלו. הראשון שבהם הוא ראש הסגל לשעבר נתן אשל, שחתם על עסקת טיעון בה הודה בהתנהגות בלתי הולמת והתחייב לפרוש מהפוליטיקה והשירות הציבורי לצמיתות, אך עדיין מפציע מפעם לפעם כשליחו של ראש הממשלה מתחת לרדאר. ראש הסגל שהחליף אותו, גיל שפר, נחשד, לכאורה, בכליאת שווא ובתקיפה מינית, ועל אף שהייתה המלצת משטרה להעמידו לדין, התיק נסגר מחוסר ראיות. בכיר נוסף, דיויד קיז, דוברו של רה"מ לתקשורת הזרה, הואשם ע"י פוליטיקאית צעירה ועיתונאית אמריקאית בהטרדה מינית. במישור הזוטר יותר- שניים מנהגיו של ראש הממשלה, שמואל אליהו ואלי אילוז, הואשמו בשורה של עבירות מין- אליהו הורשע בשני מעשי אונס בילדות, מעשים מגונים בילדות, ועוד ניסיון למעשה סדום. אילוז הואשם בתקיפת צעירה וחתם על עסקת טיעון. בתחילת השנה עובד עלום-שם בתפקיד רגיש במשרד רה"מ נכלא בזהות בדויה בגין עבירות מין בכמה נשים. ואיך אפשר לשכוח את הדובדבן שבקצפת- בביתו גידל ראש הממשלה "ילד" שבוחר לפקוד מועדוני חשפנות על חשבון המדינה. זה אפילו לא הכול, חברות, אלו רק המקרים הבולטים ביותר. נתניהו, שאמר על עצמו בעבר שהוא "די פמיניסט", מקיף עצמו בשורת גברים שמאמינים ש"די מגיע להם", שלא יודעים שלא מותר להם הכול, בין אם זו אספקת סיגרים, הסתה פרועה נגד ארגוני שמאל, או גוף של אישה.
סיבה למלחמה
אנקדוטות לא כותבות את ההיסטוריה, אבל הן נערמות זו על גביי זו ומולידות הלך רוח שהופך למציאות. המתירנות הערכית שהדמוקרטים בסנאט האמריקאי מנסים לבלום כבר ניצחה בקרבות רבים מסביב לעולם. ציר המנהיגים מהפקה שלעיל, שסולדים מאקדמיה חופשית וממערכת משפט א-פוליטית, כבר הספיקו לערוך כמה מסיבות פיג'מות וערבי יין בינם לבין עצמם והקשרים ביניהם מתהדקים מול עיניהם הדואגות של עמנואל מקרון, אנגלה מרקל, וג'סטין טרודו. וכאשר אפילו מדינות ליברליות כמו דנמרק טובלות את רגליהן בבריכה ואוסרות על לבישת רעלות בפומבי, מה יהיה על מדינות מזרח אירופה, דרום אמריקה, ושאר העולם?
העולם כולו והעולם המערבי בפרט נמצאים במשבר זהות, בין חירות מגדרית מוחלטת ועד דיסטופיה פרי עטה של מרגרט אטווד (מחברת הספר עליו מבוססת הסדרה "סיפורה של שפחה"), בין שחרור האישה באופן סופי למשטור טוטאלי של מעט יותר ממחצית האוכלוסייה. הימין החדש הוא כבר לא כלכלי או דתי, אלא תרבותי וחברתי וקיצוני, כזה שזורק לפח את כל המאבקים החברתיים שנוצחו בחמישים השנים האחרונות. החשש שמא מלחמת תרבות ניצתת ברחבי העולם אינו ריק מתוכן, השאלה היא רק אילו סוגים של תחמושת מתחבאים מתחת למעיל של שני הצדדים.