למה אחרי 70 שנה אנחנו עדיין לא יכולים לישון בשקט?

השבוע נסעתי לים המלח לחופשה. בצומת בית קמה עליתי על כביש 6 דרום ולא יכולתי שלא להתפעל מהכביש המהיר, שלושת הנתיבים לכל כיוון והמחלפים האדירים. חשבתי לעצמי איזה פלא זה לבנות כאלו כבישים משוכללים בנגב, ואיזה הישג עצום זה למדינה בת 70 בלבד. 

כשחזרתי, הרגשתי לא טוב והתקשרתי לבדוק מה שעות הפתיחה של המרפאה בשדרות. פיניתי לי 20 דקות מהבוקר הלחוץ שלי, כי תיארתי לעצמי שייקח זמן עד שאמצע טלפנית פנויה. להפתעתי כבר במענה הקולי ניתנה אפשרות לדעת את שעות הפתיחה אבל לא בהודעה מוקלטת, אלא בשליחת מיסרון עם קישור לדף מפורט עם שעות פתיחה, מספרי טלפון ושמות הרופאים במרפאה.  חשבתי לעצמי איזה פלא זה טכנולוגיה כזו במדינה שהיא רק בת 70. איזה הון אנושי עשיר יש כאן. איך אנחנו מצטיינים ביזמויות ובסטארט- אפ למיניהם. מדהים.

ואז בערב, שוב אזעקה ושוב נכנסתי עם ילדי לממ"ד לכל הלילה. קאסמים נשלחו לעברינו, הבית רעד. הבת הקטנה שלי רעדה. אני לא רעדתי. אני לא מפחדת. אבל בלילה חלמתי שערבי עם כפייה מנסה לחנוק אותי והתעוררתי בבהלה. בלילה רעדתי. והיתה לי בחילה נוראית כל הלילה. בבוקר קיבלנו הודעה שבתי הספר לא יפתחו למחרת. הילדים שמחו. אני פחות שמחתי.  אני אוהבת לבלות איתם אבל מעדיפה לבחור את ימי החופש לי בעצמי ולא שיכתיבו לי אותם. את כל היום למחרת העברנו בממ"ד.

אחר הצהריים התחילו שוב הזעקות והפעם זה היה ממש אינטנסיבי. חשבתי לעצמי איזה פלא זה שאחרי 70 שנה, אנחנו עדיין לא יכולים לישון בשקט במדינה שלנו. איפה כל המוחות האדירים האלו שיודעים לבנות כבישים עם מחלפים מסועפים ולשלוח שעות פתיחה של מרפאה במיסרון. איפה כל האנשים המבריקים האלו שיודעים להמציא רעיונות גאוניים. אני מעריצה אותם לא בגלל שהם עשו אקזיט וקיבלו מלא מלא כסף, אלא בגלל שהם חשבו על רעיון שיכול לשנות את החיים של כולנו. אבל אף אחד מהגאונים האלו לא יכול למצוא לי ולילדים שלי פתרון ללילה שקט.

אני כבר עייפה. אני בת 47 אבל מרגישה עייפות של 70 שנה. החיים האלו בדריכות ובמתח, עם לילות ללא שינה, זה מתיש. זה מעייף. אני רוצה לישון לילה שלם. בבית שלי. בקיבוץ שלי שבו נולדתי ובחרתי לחיות בו. זה לא קרה ב-70 שנה. יש סיכוי שזה יקרה ב-70 השנה הבאות?

הסכסוך הישראלי פלסטיניעוטף עזה