הכעס צריך להיות מופנה כלפי האנשים שרוצים עתיד טוב לבנותיהם

היעד המרכזי של שביתת הנשים ביום שלישי, שביתה שאין צודקת ממנה ושבשלה לה השעה, אינו השוביניסטים והמיזוגניים. הוא גם אינו קנאים דתיים המקצינים את דרישות ההדרה ואת מצב הנשים בבתי הדין הרבניים. היעד המרכזי הוא הגברים הטובים. ידידי הנשים. אלה שמשתפים פעולה מבלי דעת, לא בזדון, אלא לכל היותר מתוך אדישות לתוצאה, עם שימור הסטטוס קוו. ולאור העובדה שיש המנסים להחריף, יש חורשי רעת הנשים – אדישות לא תספיק. נדרשת פעולה. כוח בלימה. רובם ככולם של אלה שאליהם יש להפנות את הקריאה להתעורר ולפעול הם אלה שתורמים למצבן הרע של נשות ישראל בשתיקה או במעשים קטנים.

הכעס צריך להיות מופנה לאנשים הטובים. אנשים שתופסים עצמם כמחויבים לשוויון בין המינים. אנשים שרוצים את העתיד הכי טוב לבתם, את ההזדמנויות השוות לרעייתם, ואת כבוד האדם לאמם. אנשים שאולי צריכים את השביתה הזאת כדי לזהות את הכוח שיש בידיהם בכל תפקיד, קטן או גדול, שהם ממלאים: בעסקים, בפוליטיקה, בחינוך, באקדמיה, בצבא, בתקשורת.

רובם ככולם של האנשים האלה יוכלו במידה רבה של הצלחה להצדיק את מעשיהם או את הימנעותם ממעשים באינספור הצדקות סבירות. כל החלטה תהיה מתקבלת על הדעת כשהיא לעצמה. אבל יחד הן מקבלות משמעות שונה ומתלכדות לכדי תמונה של חברה שעוינת את נשותיה, או לפחות שאדישה לשלומן. למשל, לסקר רצח של גבר את אשתו כסיפור פרטי, על "רקע רומנטי". למשל, להפנות תקציבים ולהקים מקלטים ומנגנוני פיצוי ולשאת נאומים חוצבים על פיגועי טרור לאומי, אבל לא על טרור ביתי, בטענה השקרית שמדובר בעניין פרטי, פתולוגי. כשכמעט רק גברים רוצחים נשים בתוך המשפחה ולא להיפך – זה לא עניין פרטי. זה לא חריג. זה יושב על מערך שלם של משמעויות ומוסכמות וציפיות – שאי אפשר יותר לפטור אותו כאילו הוא עניין של המטורף התורן. כולנו חלק מהשימור שלו. חברתית. תרבותית. מוסדית. כלכלית. ויש לנו אחריות.

אילו עוד מעשים "קטנים" משמרים ומחריפים את מצבן של נשים בישראל?

למשל להחליט שזה בסדר להשאיר את החוקרת בביטוח לאומי במשרד, כי החוקר מסרב לנסוע איתה ברכב – זה לא צנוע (מקרה אמיתי).

למשל לעצום עין לכך שהמוסד שבו אתה מלמד מקיים חדרי המתנה כך שהסטודנטים החרדים לא יראו את הסטודנטיות החרדיות אפילו לא במסדרון (גם זה אמיתי, ולא במוסדות קיקיוניים).

למשל לאשר כשופט בבית משפט אזרחי פסיקה שמאפשרת לגברים להשתמש בכוח המיקוח שלהם בבית הדין הרבני בגלל המונופול שלהם על מתן הגט.

למשל להשאיר לאישה שבחדר את המלאכה הלא חיננית להעיר על בדיחה סקסיסטית (או לשפוט אותה על שהבליגה, במקום להעיר בעצמך).

למשל להתיר עוד נשק בבתים של אזרחי ישראל, בשם ההגנה על המולדת, שכמובן חשובה יותר מהסכנה שנשק כזה מהווה כשהוא נמצא בבית – סכנה ברורה ומוכחת – לנשים ולילדים.

אפילו לקיים כנס בלי נשים, או עם אישה וחצי כעלה תאנה, או לאשר כנס כזה, או להגן עליו בתירוצים שונים אם כבר יש איזו אמיצה שמוחה על הרכבו תוך שהיא מסתכנת בדימוי של טרחנית או גרוע מזה.

למשל לפקפק בנשים שכבר מדווחות על הפגיעה בהן – לקרוא להן מגזימניות, רגישות מדי, מעלילות, לדרוש הוכחות. וגם מעבר למישור האישי – במישור העקרוני, לבקש שיסבירו ויוכיחו את טיעוניהן לאפליה באותות ובמופתים, באינספור תיאוריות ומתודולוגיות – לבקש מהן להתמודד עם תתי-אבחנות אנליטיות מתוחכמות, לבקש שיאירו את עיניו של הגבר הליברל שוב ושוב, תוך זריעת תקוות שמתבדות (תמיד מתבדות) – שאם רק תביאי את הטיעון החזק מספיק, המתוחכם מספיק, או-אז הוא יבין ויתגייס. אבל ככה הוא פשוט לא יכול. יש לו יושר אינטלקטואלי. הוא הרי אדם רציני.

ד"ר יופי תירוש. צילום מתוך פייסבוק

כל אלה הן צורות של פגיעה בנשים, וכל צורות הפגיעה קשורות זו בזו. שוב: כל החלטה או פרקטיקה מהמתוארות לעיל, כשלעצמה ניתנת לבליעה ולעתים אף להצדקה. השביתה ביום שלישי מבקשת לומר "די". לדי לאופנים השונים של הקטנה ושל דה-הומינזיציה. לפעמים סמלית, לפעמים כזו שנגמרת בפגיעה בהזדמנויות, ברכוש או בנזקים רגשיים, ולפעמים היא נגמרת ברצח נפש. לא המנוכרים והעוינים לנשים או המתנשאים מעליהן הם מושא המחאה המרכזי ביום ג', אלא ידידי הנשים. ידידים שצריכים ליטול קורה מבין עיניהם. להבחין באחריות שלהם, לשנס מותניים, ולהצטרף למאבק להעלאת מודעות, להקצאת משאבים, לזעם קונסטרוקטיבי.

#באנה

אלימות נגד נשיםאני אישה אני שובתתיופי תירוששביתת הנשים הגדולהשדולת הנשים