"יוקר המחייה לא מבדיל בין ימין ושמאל"

בואו ניקח רגע כדי לעשות יחד ניסוי שיוציא אותנו מהתפיסות שהרגילו אותנו אליהן כאזרחיות בישראל. נזיז הצידה את מסך השמאל או הימין שכל אחת מאיתנו עוטה בכל בוקר. עכשיו נוכל לראות איך במציאות המיידית נגלים מולנו דברים שלא קשורים בצד פוליטי כזה או אחר, כמו חשבונות חשמל ומים מנופחים ויוקר מחייה שרק הולך ומכביד.

כשיוקר המחייה מסתכל על כל אחת מאיתנו בחזרה, הוא לא מבדיל בין ימין או שמאל, הוא בסך הכל מזהה שהוא במגמת גדילה. וכמה נוח להיות כזה, שרק תופח מהחלטות של אחרים – של שרים ושל ועדי עובדים, של טייקונים ושל מי לא. יוקר המחייה ממשיך להתקדם כי אין אף אחד שיעמוד מולו עם אפוד זוהר ושלט ברור, ויסמן לו שזו בדיוק הנקודה לעשות אחורה פנה, ולחזור לאיפה שהוא היה לפני עשור.

אך עם כל הכבוד ליוקר המחייה, שמוערך בעשרות אלפי ש"ח לשנה למשפחה – כאשר רק הבנקים עולים לנו כ-10 אלף ש"ח עלות עודפת בכל שנה – הוא לא הבעיה האמיתית. ניתוח כלכלי של יוקר המחייה יכול להישמע כמו פעולה מורכבת, אבל אחרי שהצלחנו במאמץ משותף להסיט את מסך השמאל-ימין, לוח המשחק שהסתתר מאחוריו הרבה יותר פשוט: נבחרי הציבור נעים על גביו, בחיפוש אחרי משאבים – או הון שיחזיק את המפלגה והקמפיינים שלהם, או מצביעים שישמרו את מעמדם בפריימריז ובבחירות הכלליות. ומוטב גם וגם.

היום, מי שמחזיקים במשאבים הללו הם אותם גורמים שמדהירים קדימה את יוקר המחייה, כשהם יושבים על המרכבה עמוסת כספי הציבור, מוקפים בהנאות שמוצעות רק למקורבים האמיתיים. מקבלי ההחלטות שלנו מבינים את מאזן הכוחות במשחק, ומנסים, לרוב, להמר על הסוס הנכון שייקח אותם לקריירה ציבורית ארוכת שנים.

לכן, היחיד שיכול לעצור את יוקר המחייה, ולהשפיע על מאזן הכוחות המעוות של הדמוקרטיה בישראל, הוא מי שבוחר לרוב לא להיות מעורב – הציבור. כדי שהוא יהיה מעורב, הוא קודם כל צריך להיזכר עד כמה הדמוקרטיה מושפעת מהדעות שלו, מהזעקות שלו ברחוב ומהתיוגים שלו באינסטה.

ואולי לא נוכל להסתפק בתזכורת הזו, אלא נצטרך שלציבור באמת ימאס. לי נמאס, ואני בטוחה שאני לא היחידה. זה הזמן שכולנו נגיד את זה – נמאס לי לחיות עם תחושה תמידית, עמוק בבטן, שהמצב הכלכלי הולך ומתדרדר עבורנו, הציבור. נמאס לי שמאחורי כל עליית מחירים יש חשד כי האנשים שנתנו להם את הכוח שלנו, נבחרי הציבור, פועלים לפי מערכת לחצים של בעלי אינטרס זר. נמאס לי שיש נציגי ציבור ששכחו את האחריות הבסיסית שיש להם, והיא לייצג אותנו.

 

ישיבת חירום בנושא יוקר המחייה ומחאת האפודים הצהובים בהתאחדות הסטודנטיות והסטודנטים הארצית. צילום באדיבות דוברות ההתאחדות

בגלל שאני יודעת שלא רק לי נמאס, החלטתי להזכיר לכולנו שהאחריות ליצור את המציאות היא שלנו. לכן הצטרפתי לעוד אלפי ישראלים, דומים לי ושונים ממני, שלכולנו מכנה משותף – אנחנו לא מוכנים לקבל המציאות סביבנו בשתיקה. הגיע הזמן שנפעל ביחד, נשים אפוד זוהר ונצא לעצור את המרכבה של יוקר המחייה, כדי להוציא את הפחד מחוסר עתיד כלכלי מהמשוואה של החיים כאן.

שלב הקריאה הברורה לפעולה – המאבק הולך ומתרחב, התאחדות הסטודנטים והסטודנטיות הארצית, בה אני פועלת ומהווה את הבית האקטיביסטי לתנועה שלנו, ישראל 2050, הצטרפה גם היא למאבק, יחד עם עוד עשרות ארגונים שהולכים ונרתמים. אך לפני הכל, אנחנו זוכרים כי המאבק הזה הוא לא של ארגון אחד או אדם פרטי, אלא של אלפי אנשים פרטיים. ביחד, אנחנו קוראים לממשלה, ולשר האוצר בפרט, בשתי דרישות חד משמעיות – הראשונה, עצירה מיידית של התייקרות החשמל, המים והמזון. השניה, טיפול אמיתי בבעיות השורש שמייצרות את יוקר המחייה בישראל כבר למעלה מעשור.

אפוד, פנס, נפגש במוצ"ש בהפגנות הענק ברחבי הארץ.

ספיר בלוזר היא מייסדת תנועת "ישראל 2050 – התנועה החברתית כלכלית" לצד עילם לשם וגיא גלוברמן, מבית התאחדות הסטודנטיות והסטודנטים בישראל.

אפודים צהוביםיוקר המחייהישראלישראל 2050מחאהספיר בלוזרפוליטיקה