סי היימן מודה לצביקה לוי: "שמרת עליי כשאבא שלי היה רחוק"

צביקה לוי אבי החיילים הבודדים, הגיבור הענקי שלנו, הלך לעולמו ביום שבת האחרון. עצוב מידי. הלב לא רוצה להתנחם ולא מצליח.

השנה היא שנת 1981, אני אז חיילת בודדה בארץ. אבא נחצ'ה ז"ל עוד חי בלונדון בשנים ההן ואני מגויסת לצנחנים, ליחידת הכלבנים "העוקץ". קצת לפני כן, ב-1980, צביקה מתחיל את תפקיד חייו האמיתי, והופך לאבא הרוחני והפיזי של החיילים הבודדים בארץ. הטלפון מצלצל ומהצד השני אני שומעת קול עמוק ולא מוכר: "היי, כאן צביקה לוי, מחפש את הבת של נחצ'ה. מה קרה, לא קיבלו אותך ללהקה צבאית?". השבתי לו בחיוך שהוא צודק, שלא התקבלתי. והוא ענה לי: "בינינו? יותר טוב. תשרתי בקרבי". ובאותה נשימה הוסיף: "שמעתי שאת לבד בארץ ומגויסת באחת היחידות הקרביות ביותר שלנו ה"עוקץ". איך לא אמרת? את זקוקה למשהו?". עניתי שמסתדרת, ככה לימדו אותי לומר. והוא מצידו ענה לי: "הבנתי. שמרי על עצמך, צמח בר שאת". ומשום מקום, בתחילת תפקידו המיוחד הזה שלקח על עצמו מדם ליבו, מגיעה עזרה. פתאום מוצאים לי דירה להשכרה בשכונת ג'סי כהן בחולון, ומגיעה חיילת עם המון מצרכים ראשונים שיהיה לי עם מה לבנות את הימים ההם.

סי היימן וצביקה לוי ז"ל. צילום באדיבות סי היימן

 

לימים, כשאבא שלי נחצ'ה ז"ל חזר ארצה, הפגשתי בינו לבין צביקה באחד מערבי הזמר הרבים בהם צביקה נכח. אבא היה אסיר תודה שהוא שמר לו על הבת שלו כשלא יכול היה בעצמו, והיה רחוק בלונדון, וצביקה חייך ואמר לו: "כבר אמרת תודה בשיריך היפים". הרגשתי אז שהחיבור שלהם היה כמו של שני אריות. הם היו מסוג האנשים האלו שכבר אין כאן, שלא שואלים כמה, מה, ומתי, אלא רק שואלים לאן לבוא ומה צריך.

 


ביצוע 'אני ממשיך לשיר': אלעד שודלר וסי היימן

נפגשנו שוב לאורך השנים על ציר העשייה שלו לחיילים. הוא תמיד קרא לי "סי שלי, צמח בר שלי". המפגשים האחרונים שלנו היו אולי המשמעותיים ביותר, וקרו רק כשכבר היה מאוד חולה. באפריל 2017, כשקיבל את פרס ישראל שכל כך הגיע לו בבנייני האומה בירושלים, חיבוק מאחורי הקלעים ועל הבמה כהרגלו בקודש. הייתי שם בשם אבא כשקיבל פינת זיכרון מכובדת בערב ההוא, וראיתי את הניצוץ שהיה לו בעיניים. כל מה שעניין את צביקה מעבר לאושר העצום שבכבוד והפרס, היה לספר לי שהוא מתכוון לערוך חגיגה גדולה בקיבוץ יפעת, בפרלמנט של ימי שישי, לרגל יום הולדתו ה-70 ושאבוא לשיר לו עוד פעם אחת את 'כמו צמח בר'.

ינואר 2018, חגגנו 70 במועדון העץ הפסטורלי למרגלות השדות והסוסים שכה אהב, כמו בכל שנה. הפעם הכל היה חגיגי יותר. מיכלי הענק שהוצבו בכניסה לרחבה, הכיבוד החקלאי המדהים שהוצב במקום, ומאות האורחים שהביאו מתנות לחיילים והחיילות הבודדים. זה כל מה שעניין את צביקה המלאך הזה באמת. כמובן שהגעתי לשיר לכבודו של צביקה. לא הפתיע אותי שבחדר הענק היו מאות חיילים מכל רחבי הארץ. ילדים של החיים מכל קצוות הקשת, מכל צבעי הלב. כולם הגיעו להתרפק, לשים יד, כתף, לתת מילה ודמעת תודה לאיש הבאמת ענק הזה. האיש שהצניעות של ההתיישבות העובדת ושל החברה הקיבוצית הייתה כל כך בעורקיו. ומי לא היה שם? קודקודים גדולים מעולמו הצבאי כמובן שהיו, ואנשי ממשלה, ובעיקר העם. העם שהצדיע לו כל יום בחייו וידע לומר תודה.

 

ההודעה ששלח צביקה ז"ל אחרי האירוע. צילום מסך

 

המועדון הזה היה ב-20 השנים האחרונות מקום בו התאספו מאות חברים לשיר עימו בכל יום הולדת את שירי הארץ. הארץ הזו שכל כך אהב, הארץ הזו הפצועה שבה הצליח לחצות עולמות בשביל כל חייל וחיילת בודדים, לאחד גשרים בלתי אפשריים בין עדות ועמים. כזה היה האיש ואיננו עוד. אצלי בנייד הוא שמור ויהיה שמור לעד כ"צביקה לוי אב החיילים". 


ביצוע: סי היימן. גיטרה:  אלעד שודלר

 

שמרתי הודעות וואטסאפ נדירות שכתב לי בעזרת אשתו הנדירה נעמי, כאשר כבר בגדו בו שרירי גופו בשל המחלה הארורה. ההודעה האחרונה שנשלחה נועדה להזמין ליום הולדתו ה-71, על אף שלא יהיה נוכח כי מצבו מתדרדר, כך נכתב ונשלח על ידי נעמי היקרה ובנותיו האדירות. ליוותה אותי תחושה קשה כשקראתי שוב ביום מותו את אשר נכתב. ואם זו המחשבה האחרונה שליוותה את צביקה אל מותו לאחר שנים של מאבק במחלת ניוון השרירים הקשה שלקה בה, אז אנחנו כאן כדי למלא אותה, ועל הדרך ללמוד על ילדותו של האיש המופלא הזה שהפך להיות האבא של החיילים והחיילות הבודדים בארץ: 

ההודעה שנשלחה ממשפחתו של צביקה לוי. צילום מסך מהווטסאפ של סי היימן

 

וכך נכתב:

"לכל החברים הטובים, משפחה ומכרים של צביקה שלום,

כל שנה מזה לפחות 20 שנה בינואר צביקה חוגג לעצמו יומהולדת כשהרעיון המרכזי מעבר לחגיגה הוא לאסוף מוצרים לחיילים בודדים.

השנה אנחנו מאוד רוצים להמשיך את המסורת, צביקה לא במצב בריאותי שיוכל להשתתף אבל את רוח הנתינה של צביקה נמשיך והפעם בלי מתנות לחיילים (צביקה כבר לא מחלק) הפעם אנחנו רוצים לתרום למשפחות של חולי ALS  דרך העמותה ״ישראלס״.

צביקה כתב בשנה האחרונה ספר מקסים עם סיפורי ילדות שלו משנות החמישים, את הספר נמכור בעלות של 50 ש״ח לספר וההכנסות יועברו למשפחות של חולים שהעול הכספי לטפל בחולה במחלה הזאת הוא מאוד כבד. 

תבואו לשמוח, לשיר ולתרום, ב-18.1.19 יום שישי בשעה 13:00 בפרלמנט ביפעת.

תודה ממשפחת לוי".

לאורך השנים לצערי, כנראה מתרגלים שיש כאן מישהו שדואג לנו. יש עבורו מעין פינה כזו בלב שאתה יודע שקיימת אבל אתה לא עוצר מספיק לומר את התודה שמגיעה לאנשים כמוהו בחייהם. היום, ה- 31.12  בשעה 14.00 בקיבוץ יפעת, אעמוד דום ליד הקבר ואניח צמח בר לזכרו. גיבורים גדולים באמת, שמפנים מקום בזמן הזה, אפילו להם אזל הכוח להילחם. לא נתפס.

נוח על משכבך אב החיילים שלנו, גיבור גדול כל כך שלנו. חיית בינינו כמו צמח בר. ואנחנו זכינו.

אוהבת אותך אהבת נפש. תודה על כל השנים שהיית לי, לנו, כולנו. 

סי שלך

(צביקה לוי. 13 בינואר 1948 – 29 בדצמבר 2018).

נחצ'ה היימןסי היימןצביקה לויצה"ל