"אושרת קוטלר מייצגת תופעה שלמה של נשים בעמדות מפתח שמתנהגות בדיוק כמוה"

עינינו (ואוזנינו) מופנות עכשיו לאושרת קוטלר, אבל לא בקטע ממלכתי של משדר חדשות, אלא בגלל ההקלטה שהתפרסמה בה היא נשמעת מאבדת את השליטה מול תחקירנית במערכת שלה. במאמר מוסגר, "מאבדת שליטה" זה צורחת צרחות אימים. אפשר רק לדמיין מה הלך שם בחדר, אבל זה בטוח לא היה נעים. אושרת קוטלר היא דמות ממלכתית אבל היא מייצגת תופעה שלמה של נשים בעמדות מפתח שמתנהגות בצורה כזאת בדיוק. בתקשורת ומחוצה לה. בכל מקום. המונח היבש המוצמד לזה הוא "התעמרות במקום העבודה". בפועל זו מערכת יחסים אלימה, כשיש צד אחד שמראש יש לו פור. יש לו יותר כוח והוא מנצל אותו.

 

 

למה יש נשים שהן בוסיות איומות? בתשובה לשאלה הזו אפשר לכתוב נאום האשמה ולדבר על הרצון של נשים שוב ושוב להוכיח את עצמן ולהראות שהן כמו גברים ואפילו טובות יותר. אפשר גם לכתוב נאום הגנה ולדבר על כמה זה קשה להיות אישה בעמדת מפתח, לעמוד בציפיות של הסביבה, ולהתמודד עם תדמית האישה היסטרית. אבל אם נתבונן על העובדות היבשות, צריך להודות – כמעט לכל אחד מאיתנו עברה לפחות פעם אחת בראש המחשבה: "איזו כלבה!"

 

ברור שיש גם גברים שהם בוסים איומים שמטילים אימה ומורא על העובדים בסביבתם. אבל נשים שעושות זאת, כך נראה לי,  גרועות יותר. למה? כי בנוסף להתנהגות בריונית שהן כמובן אימצו מהגברים בסביבתן (אבא, אח גדול, מפקד בצבא, בן זוג, הביג בוס וכד'), הן משתמשות ביכולת המניפולציה שלהן וזה מתעתע ולכן הופך את ההתנהגות שלהן לרוע אולטימטיבי. לתעתע זה להגיד לקורבן שמולך שאת רוצה את טובתו. מתעתע כי את אישה. ושהתנהגות כה אלימה היא פשוט לא צפויה בפעם הראשונה, וגם בפעם השנייה ואז הקורבן כבר אומר לעצמו: "טוב, היא כלבה משוגעת". אבל היא לא. יכול להיות שהיא מתנהגת ככה בצורה מודעת כי זה עובד לה? זה עובד לה להתפוצץ על הכפוף לה או על איש שירות או על העוזרת/מלצרית, ואז להתנצל יום למחרת או להוסיף טיפ שמן כדי לעשות קצת פוליש לרגשות האשם של עצמה.

לראות גבר מתנהג באלימות זה מזעזע. לראות אישה מתנהגת בדיוק כמו גבר – מזעזע עוד יותר. לא בא לי להגן על קוטלר, לא בא לי לתקוף אותה. לא בא לי גם להגיד "נו, עכשיו דומות לה יתנהגו אחרת", כי זה לא עובד. כי זה ימשיך. ואין לדעת כמה תחקירניות, פקידות ומוקדניות חוטפות צעקות כאלה יום אחרי יום.

 

אנחנו מאמצות מודלים של התנהגות גברית ובטוחות שזה שיא הפמיניזם. אבל בפועל, זה שיא של הסללה חברתית, בקטע הכי רע שלה. אנחנו לא צריכות להיות כמוהם, אנחנו צריכות להיות שונות. ואת זה כנראה אף אחד לא מבין. לפחות כרגע. ולכן אושרת קוטלר תמשיך לדבר בממלכתיות על פמיניזם, ומנהלות בכירות אחרות ינאמו בטקסים וישתתפו בפאנלים של יום האישה שעה אחרי שהן אסרו על העוזרת לצאת להפסקה אחרי ארבע שעות עבודה, צעקו על המלצרית במסעדה שהקפה קר מדי או זרקו ערימת דפים על העוזרת האישית שלהן שטעתה בגודל הפונט בהדפסה.

זה לא טור על אושרת קוטלר. זה טור עלינו. ואנחנו חייבות לעשות חשבון נפש.

אושרת קוטלרערוץ 10