עשרות צעירות בישראל נאבקות כרגע על החיים שלהן. לא תעזרו להן?

הכל התחיל לפני שש שנים. הייתי אז סטודנטית למשפטים באוניברסיטה העברית והצטרפתי לקליניקה לנוער בסיכון. זו הייתה השנה בה נחשפתי לראשונה ל"עולם הזה" – להוסטלים ולנערות. וזו גם הייתה אחת השנים הכי משמעותיות בחיי.

אני זוכרת את הפעם הראשונה שהגעתי לבית אריאל, הוסטל לנערות בסיכון בו פעלתי במסגרת הקליניקה. כל כך התרגשתי כי לא ידעתי אפילו למה לצפות. באותו היום פגשתי את מנהלת ההוסטל והנערות לראשונה. המפגש היה מיוחד מאוד, ובכלל, כל המפגשים בהוסטל היו מאוד משמעותיים עבורי. הרגשתי שבכל פעם שאני מבקרת בהם, אני לומדת המון. זכיתי להכיר את הנערות ואת הצוות ונחשפתי לעולם שלם שלא הכרתי לפני. זמן לא רב חלף עד שהבנתי כמה כוח ועוצמות יש למקום הזה ליצור עבור הנערות עתיד טוב יותר, תקווה, אמונה וביטחון, וכמה חשיבות יש לו ביצירת חברה שיוונית יותר, חזקה יותר וצודקת יותר. הימים עברו, השבועות חלפו והמפגשים עם הנערות הפכו ליותר ויותר משמעותיים עבורי. זה לא תמיד היה קל, אבל זה תמיד היה מרגש ועוצמתי. שמחתי כל כך על הזכות שניתנה לי להיות חלק בעולמן, ובעיקר על הזכות להכיר אותן וללמוד מהן על עצמי.

היו ימים שהייתי חוזרת הביתה וכועסת על עצמי, איך יכול להיות שלא הייתי חשופה לעולם הזה קודם? איך לא הייתי רגישה למצוקות האדירות והתמודדויות שנערות בגיל כל כך צעיר מתמודדות איתן? הרגשתי שבזכותן הפכתי לרגישה וקשובה יותר לסביבה, ובעיקר לחברה שאני חיה בה – ועל כך אני חייבת להן המון.

השנים חלפו, סיימתי את פעילותי בקליניקה לנוער בסיכון, אבל בית אריאל, כמו הוסטלים רבים ברחבי הארץ, המשיך לפעול ולהציל את חייהן של עשרות נערות בכל שנה. ההוסטלים המשיכו לעטוף אותן באהבה וללמד אותן על החיים, להאמין בהן ולהראות להן עד כמה הן חזקות, יכולות ומסוגלות אל מול האתגרים הלא פשוטים של החיים. הם המשיכו להיות עבורן משענת לזמנים קשים, להעניק להן חיבוק חם ואוהב של נחמה ולשמוח איתן ברגעי האושר. הם המשיכו להיות עבורן מסגרת בטוחה, בית חם ומשפחה.

והנה, שש שנים חלפו ופגשתי בהן שוב, בלב הסערה, במסגרת המאבק האמיץ שהן מנהלות בימים אלה על עתידם של ההוסטלים בירושלים. שש שנים אחרי, פגשתי את בית אריאל, המקום שלימד אותי כל כך הרבה על החיים בזמן שהוא נמצא תחת סכנת סגירה. מיד היה לי ברור שאני מצטרפת אליהן למאבק.

זה התחיל לפני כחודש, אז התבשרו שלושה הוסטלים בירושלים: בית הצברית, אורנית וכאמור בית אריאל, באופן מפתיע וללא הודעה מוקדמת שהם עתידים להיסגר. אל ההוסטלים מגיעות במשך עשרות שנים נערות רבות שזקוקות לבית. בחלק מהמקרים ההוסטלים ממש מצילים את חייהן. הן מגיעות לשם לעיתים בצו בית משפט ולעיתים בהכוונה של שירותי הרווחה, כאשר רובן המוחלט של הנערות מגיעות ממציאות חיים מאוד מורכבת וקשה. אבל, מה שמשותף לכולן הוא שכולן יכולות – עם התמיכה הנכונה והטיפול המתאים – לחיות אחרת. ההוסטלים הם בחלק מהמקרים ההזדמנות האחרונה לשנות כיוון לפני הצלילה לתהום.

עינב בר-כהן. צילום: ראובן קפוצ'ינסקי

במהלך השבועות האחרונים הפגנתי לצד הבנות והבטחתי שאעשה כל שביכולתי כחברת מועצת העיר ירושלים, כדי לסייע להן. אומנם ההחלטה בסופו של דבר היא בידי משרד הרווחה ולא בידי עיריית ירושלים, אך האמנתי שגם העירייה צריכה להיות שותפה למאבק הצודק שלהן ולקחת בו חלק. בישיבת המועצה האחרונה הגשתי הצעה לסדר בנושא, במסגרתה גם דרשתי את התערבות העירייה. בפעם הראשונה במליאה, אחרי חמש שנים וחצי במועצה, דיברתי בקול חנוק כשאני כל הזמן נאבקת עם עצמי שלא לדמוע – על הנערות, על ההוסטלים ועל עתידן. ניסיתי להסביר, אפילו במעט, לשאר חבריי למליאה את אשר נחשפתי אליו בבית אריאל. את החשיבות הגדולה של ההוסטלים לעתיד הנערות, ואת הסכנה הגדולה בסגירתם. הדיון במליאה היה משמעותי, ואף ראש העיר, משה ליאון, הצטרף למאבק והבטיח לפעול נגד הסגירה.

בהמשך ובעקבות הדיון נקבע גם סיור בהוסטלים. הגענו לשם יחד עם כל הגורמים המקצועיים בעירייה ובמשרד הרווחה, מנכ"ל המשרד וראש העיר. לצערי, ולמרות ההצהרות שקדמו לסיור, לא קיבלנו במהלכו תשובות ברורות ומספקות ממשרד הרווחה. להיפך. הבנו כי המאבק לא תם ועתידם של ההוסטלים עדיין בסכנה.

אני מאוד רוצה לסיים את הטור הזה בסוף טוב ולספר לכם שהמאבק נגמר בהצלחה, אך לצערי זה עדיין לא קרה. אנחנו בעיצומו של המאבק, מאבק אותו מובילות בצורה מעוררת הערצה בוגרות ההוסטלים בעצמן. הן, הנשים הצעירות והנחושות הן אלה שנאבקות בכוחות אדירים, למען נשים אחרות ולמען עתידם של ההוסטלים בירושלים.

אז מה עושים עשיו? עכשיו זה גם המקום שלכם לסייע להן כדי להבטיח סוף טוב למאבק הזה. יחד אתכם ובעזרת עוד ועוד אנשים שיצטרפו, ישתפו, יספרו, ייקחו חלק, כל אחד ואחת בדרכו, זה יצליח. זה הזמן לתמוך במאבק, אל תעמדו מנגד, אסור לנו לתת להוסטלים להיסגר ואנחנו צריכים להבטיח את עתידן של עשרות נערות בישראל. אנחנו חייבים להן את זה, וזה המעט שנוכל לעשות כדי להבטיח להן עתיד טוב יותר.

עינב בר-כהן היא חברת מועצת עיריית ירושלים מטעם תנועת 'התעוררות'. 

בית אריאלהוסטלים בירושליםירושליםמאבק ההוסטליםמשה ליאוןנערות בסיכוןעינב בר-כהןשירותי הרווחה