'זו הרי יכלה כל כך בקלות להיות אני. גם אני אישה'

כמו שהקו הברור כל כך (לכאורה) שמפריד בין החיים למוות מיטשטש בדמעות ביום הזיכרון, ככה הקו הברור כל כך (לכאורה) שמפריד בין החיים השפויים לגיהנום של נפגעי/ות האלימות המינית היטשטש לי ביום שישי האחרון.

מילים אצלי הן כמו שיש וירוס בטן. אני יכולה להתעלם מהן כמה ימים אבל ההרגשה הזו שהופכת את הבטן, היא שם, המילים מרחפות כמו ציפורים מבועתות בתוך כלוב, מנסות לצאת בכל מחיר. בינתיים הלב דופק חזק והגוף לא שקט והלב לא שקט עוד יותר ואני יודעת, אני יודעת שמשהו חייב לצאת. ועד שאני לא אקיא את זה ההרגשה הרעה לא תיעלם והמועקה לא תחלוף ולא אוכל פשוט להמשיך כרגיל. ובדרך כלל, כמו בוירוס בטן, כשזה יוצא זה פשוט יוצא. אני לא צריכה לשלוט בזה או להכריח את זה לבוא. המילים רק מחכות לצאת ממני, להשתחרר ולנקות אותי מבפנים ולהשאיר אותי מתנשפת ומרוקנת.

אבל הפעם זה אחרת. אני מנסה לכתוב על צעדת השרמוטות ולא מצליחה. פשוט לא מצליחה. כותבת ומוחקת. מוחקת וכותבת. המילים כל כך קטנות ומגוחכות בניסיון לתאר את הכאב שראיתי שם. אין צירוף אותיות שיכול לתאר כיצד רוצחים למישהי את הנפש. אין סימני פיסוק שיכולים למסגר את האימה שגועשת בבטן כמו לבה מהר געש. אין, פשוט אין מספיק סימני קריאה שיתארו את אוזלת היד של הרשויות, וגם לא נקודה אחת בודדה יכולה לתאר את עומק הבדידות, ובעיקר אין מספיק סימני שאלה שיבהירו למה. ואיך. ושוב למה.

למה? למה אני מוקפת בנשים שנאבקות על כל יום וכל צעד וכל חיבוק וכל נשימה עמוקה? למה זה מגיע להן? ומה ההבדל בינינו? למה היא ולא אני? למה הן ולא אנחנו?

צעדת השרמוטות בשישי בירושלים. צילום שנהב שפיר

זו הרי יכלה כל כך בקלות להיות אני. גם אני שתיתי כמה פעמים יותר מדי עד שכבר לא יכולתי לזוז. גם אני לא תמיד בדקתי מה הכניסו לי למשקה. גם אני עליתי לבית של מישהו שלא עד כדי כך הכרתי. גם אני טיילתי לבד בעולם ולפעמים היה חשוך מאוד ולבד מאוד. גם אני לא חשבתי לעומק על כל צעד שעשיתי. גם אני יצאתי למסיבות. גם אני התלבשתי חשוף. גם אני רציתי משהו ואז באמצע שיניתי את דעתי. גם אני לא סיפרתי הכל להורים שלי. גם אני לא ידעתי בדיוק איך להפסיק משהו שלא רציתי. גם אני הייתי חסרת ביטחון. גם אני בתקופות מסוימות בעיקר רציתי שיאהבו אותי. גם אני יצאתי לדייטים. גם אני הלכתי ברחוב לבד. גם לי יש סבא ואבא. גם לי היו בני זוג. גם לי יש ידידים. ושכנים. ודודים. גם אני נולדתי אישה.

אני לא יודעת אם אתם יודעים את זה אבל מתחת לאף שלנו מתחוללת, כנראה משחר ההיסטוריה, מלחמת עולם. סיפורה של שפחה זה רק ייצוג אומנותי ואסתטי מרוכז היטב לחיים של נשים לאורך ההיסטוריה. אני לא יודעת אם אתם יודעים את זה אבל מתחת למעטה ה"נורמליות" של רוב הנשים בעולם הזה מסתתר ים רותח, מבעבע, של כאב וזעם, של אבל קולקטיבי על כל מה שנלקח מאחיותינו לאורך כל כך הרבה שנים וגם היום. ובכל יום ויום. ובצעדת השרמוטות ראיתי את זה מול העיניים. חזק ובועט בבטן. הפה נפער ולא היו לי מילים. אבל להן, היו גם היו. והמילים האלה ננעצו כמו סכינים. אחת-אחת, אחת מתוך אחת, הן עלו לדבר. מנגנוני ההגנה תמיד שונים, הסיפורים תמיד שונים, אבל הכאב, אוי הכאב, הוא כל כך דומה.

המחשבה שמחרפנת אותי יותר מכל מאז שאני עובדת עם צעירות במצבי סיכון היא שכל כך הרבה גברים הולכים ופוגעים בנשים (וגברים) ומותירים אותן (בעצם-החברה כולה מתירה אותן), לגסוס מנטלית בשולי הכביש והקיום. לפעמים מגיע אדם טוב ואוסף אותן משם לקבל את הטיפול המתאים, וגם אחרי שהטיפול הגיע-הן נאבקות יום אחרי יום לאורך כל החיים שלהן כדי להבריא. הפצע הזה בחיים לא נסגר עד הסוף. ולפעמים, אפילו יותר מלפעמים, מגיע עוד אדם רע ומנצל את הגסיסה האיטית שלהן בשולי הכביש כדי לבעוט בהן עוד קצת לתוך הביוב.

צעדת השרמוטות צילום אילן גריצבסקי

כל עובד ועובדת סוציאלית מכירים את זה. אנחנו רואים את זה יום אחרי יום מול העיניים. וזה נחמד, זה נחמד להרגיש שיש אותן ויש אותנו. המטופלות והמטפלות. הנפגעות והמצילות. אבל לא. זו יכולה להיות אני וזו אולי תהיה אני. זה יכלה לא להיות היא, החיים שלה יכלו להיות אחרת. וזו סתם רולטה שרירותית של מזל שקובעת איזו אישה תיפגע הרבה ואיזו אישה תיפגע רק קצת. ואנחנו כחברה, אנחנו נותנים לזה לקרות. מעלימים עין ומנציחים את תרבות האונס, את הזלזול בחולשה והיסוס וקיפאון ובלבול, את האשמת הקורבן.

בצעדת השרמוטות ראיתי מאות נשים וגברים שלא מוכנים יותר לקבל את זה. העוצמה שראיתי שם זה משהו שיישאר איתי עוד זמן רב. המילים של הצעירות שלי ושל הנשים מסביבי לא יעזבו אותי בקרוב. החיבוקים והדמעות, הצעקות והשתיקות. מי שהלב שלו פתוח, לא יכול להכיל את הטורנדו הזה. והלב שלי פתוח. ואני לא יכולה.

אבל אני בוחרת כל יום מחדש. ואני מוקפת בא.נשים כמוני. שלא מוכנים לשתוק. שמוכנים להביט למציאות בעיניים. ושיעשו הכל כדי למנוע מעוד אחת ועוד אחד לדעוך לבד, לאט בשולי הכביש. אף אחת ואף אחד לא לבד יותר. וזה הדבר הכי הכי הכי חזק ומדהים שאני לוקחת איתי מהצעדה הזו, בחום של 40 מעלות, בגוף כושל ולב בוער.

****

ביום שישי הקרוב 31.5 בשעה 10:00 בכיכר רבין תצא לדרך צעדת השרמוטות 2019 של תל אביב. מוזמנוות ומוזמנים!

נפגעות ונפגעי תקיפה מיניתצעדת השרמוטות