"התינוקת שלי חזרה מהמשפחתון עם סימני אלימות"

הכל התחיל לפני שמונה שנים. כשבתי הבכורה הייתה בת ארבעה חודשים, הכנסנו אותה למשפחתון מיד לאחר חופשת הלידה. את שם ומקום המשפחתון לא אציין כאן והסיבה תתבהר בהמשך. הימים, ימים בהם ההתעללות בילדים קטנים לא הייתה ברף הקיים או לכל הפחות, לא הייתה בתודעה הציבורית כפי שהיא כיום. פייסבוק בוודאי שאין לי, אני נמצא בבסיס במרכז הארץ כחלק מתרגיל חטיבתי המתקיים ויש לי בו חלק.

ואז צליל של הודעה – הודעת תמונה לטלפון (התמונה המצורפת) מאשתי, ומתחת הכיתוב הבא: "אתה לא מאמין! תראה את הזרוע של יעלי, ככה החזרתי אותה מהמשפחתון, ממש סימני אלימות!!!". "לא הגיוני, תיכף אני בודק", השבתי. אני אבא חדש יחסית, הבת שלי הייתה אז רק בת ארבעה חודשים, ואני חייב לברר האם מדובר בשטף דם רגיל, בפריחה, במכה שחטפה הילדה או בשאר מיני תירוצים אחרים, הכל כדי לא להשלים עם העובדה שמישהו אחז בחוזקה פוצעת בזרועה של ביתי.

שלחתי מיד את התמונה לאמא שלי, גורם אובייקטיבי שאיננו נסער שתנסה לפתור את החידה. "אלו סימנים של אצבעות, רואים אפילו את הציפורניים", היא ענתה לי. פניתי לאחד מהמפקדים בתרגיל והודעתי לו שאני יוצא להפסקה עד הבוקר. נסעתי הביתה, בדרך עשיתי טלפונים כדי לברר כיצד נכון לטפל במקרה. השעה 19:00 – אני ואשתי מחליטים להזמין משטרה הביתה ולהראות לשוטר את הזרוע המדוברת. השוטר מסתכל ואומר שאנחנו חייבים לגשת לתחנת המשטרה ולהגיש תלונה. "עוד מעט", אמרתי, "אני קודם הולך לקבל תשובות מהמטפלת".

בתו הקטנה של יוגב. צילום באדיבות ניר יוגב

נשקתי לאשתי הדומעת ואמרתי לה שאני קודם קופץ לבית המשפחתון וכשאחזור אסע להגיש תלונה. בדרך למשפחתון כולי רעדתי, בפה יבש ניסיתי למלמל לעצמי את השיחה שאערוך עם המטפלת, כיצד אתחיל? מה אשאל? בתוך תוכי קיוויתי שהמטפלת תספר משהו כמו 'בלה בלה בלה… יעלי כמעט נפלה מהשידה ברגע של היסח דעת ועל מנת להצילה תפסתי בבהלה ובחוזקה את ידה ובלה בלה בלה…'. כך לפחות אדע שהדבר לא בוצע בזדון אלא ברשלנות רגעית.

דפקתי בדלת. "רק רגע בבקשה". בעלת המשפחתון הופתעה לראות אותי. "מה זה?!", צעקתי תוך שאני מראה לה את התמונה שקבלתי שעתיים לפני. "מה זה?!". "אני לא יודעת", היא אמרה לי בקול שקט, "אולי ככה היא הגיעה אלינו בבוקר". הבנתי שלא אזכה לשום תירוץ מספק. מצלמות כמובן שלא היו שם.

"יש לי שני דברים להגיד לך, האחד זה שיעלי לא תחזור לפה יותר בחיים והשני זה שאני מפה נוסע לתחנת המשטרה להגיש תלונה". המטפלת פרצה בבכי – "בבקשה לא! יש לי ילד על הספקטרום, הוא צריך אותי איתו וזה יהרוס לי את הבית לגמרי". יצאתי מהדירה, חזרתי הביתה. "היית במשטרה?" שאלה אשתי. "לא, וגם לא אלך. נמשיך את חיינו והיא את חייה". ליבי התמלא חמלה כלפי המטפלת, פתאום אתה חושש להפוך מהצד הנפגע לצד הפוגע.

בימים שלאחר מכן, חיכיתי בפתח המשפחתון והראיתי את התמונה לכל ההורים שהכניסו את ילדם למשפחתון, זו הייתה הדרך שלי להגיש את התלונה שלי. מאז הכל היסטוריה, אבל את הסיוט הזה אני חי בכל פעם שאני שומע על מקרה של התעללות בילדים. כשאני נחשף לתמונות, אינני מסוגל להכיל זאת. אני נרדם, בהנחה ואני מצליח, עם כל ילד שסיפורו מתפרסם.

הסברתי קודם למה לא התלוננתי. האם בדיעבד אני מצטער על כך? אולי. אם זה היה קורה היום, הייתי מתלונן? בוודאי! קשה לשפוט ולהיכנס לנעלי הצד שנפגע אבל מודעות מחדדת את הפעולה הרציונלית. מחובתנו לעצור את האלימות עוד לפני השריטה הראשונה.

זה מה שכתבתי, אחרי שהתפרסם סיפור ההתעללות הנוראי של כרמל מעודה בילדי הפעוטון שניהלה:

פרצופו של השטן:

היא יוצאת בבוקרו של יום קיץ מתיש,
הולכת לגן, חוצה את הכביש
השיער מסודר והלק שוב נמרח
עוד כמה רגעים את הגן היא תפתח

היא שותה ת'קפה מדליקה ת'מזגן
הנה בא הפעוט הראשון אל הגן
מחייכת קלות להורים העוזבים
ששלחו את ילדם למסע ייסורים

משחקים בשולחן, קוביות בארון
תכף יתחיל המפגש הראשון
יושבת מולם בכיסא הנמוך
ופתאום הוא נגמר, נעלם החיוך

משקיפה לגינה, לחצר משחקים,
אז מה אם בדרך סטרה לילדים
אוהבת שיש לה רק שקט בגן
הפרצוף שלה הוא
פרצופו של השטן

הילד מסכן הוא נורא מפוחד
לא מבין איך הוריו השאירוהו לבד
הוא רוצה לדבר אבל עוד לא יכול
הוא יושב ובוכה, זה הזמן לאכול

צריך כבר לישון, משכיבה את כולם
ויש שם אחד שבוכה בקול רם
סותמת ת'פה לפעוט הבכיין
הפרצוף שלה הוא
פרצופו של השטן

השעות משתנות והזמן לא חולף
רק הילד יודע – פה חשוך כמו מרתף
והאמא תחזור ותשאל "איך היה?"
"איזה ילד מקסים היה יום נפלא"

הילד שמח, את הגן הוא עוזב
המגע האלים מתחלף באוהב
רוצה לספר שעדין כואב

תנו לי כוח
תנו לצרוח
יש פה רוע
רק לדמוע
בואו נלך מכאן,
שלום לגן

ואני מתעורר מחלום בלהות
איך שגן ילדים הופך גן חיות,
ואולי, רק אולי, עוד לפני השלום
מטפלת מכה לא תראה שוב אור יום!!!!

מלטף את פנייך, מבטיח בקול
אתה לעולם לא תמשיך ותסבול
אוהב אותך ילד, לא תשוב עוד לגן
הפרצוף שלה, הוא
פרצופו של השטן.

ואולי, רק אולי, עוד לפני השלום
מטפלת מכה לא תראה שוב אור יום!!!

#לאמפקיריםאתהילדיםהתעללות בילדיםחוק הפיקוח