התינוקת שנשכחה בבני ברק: תפסיקו לצקצק ותתעוררו

אתמול, אחרי שעה וחצי בחום הרותח של אוגוסט, חולצה תינוקת מרכב נעול. שעה וחצי ארוכות של סיוט מתמשך. כמו כולם גם אני צפיתי בסרטון מהאירוע. היה לי חשוב לצרוב את המראות האלה כדי להזכיר לעצמי 'מה יכול לקרות אם'. אני מודה, פחדתי מאוד להסתכל. פחדתי להיחשף למחזה מזעזע של תינוקת מעולפת או גרוע מכך. ובאמת לעולם לא אשכח את פרצופה של הפעוטה חסרת האונים.

אחרי שראיתי את התמונות הקשות, קפצו לי לראש שתי מחשבות: הראשונה כמובן – איזה מזל שהתינוקת חיה, כי הדברים היו יכולים להיראות אחרת ובאמת כל כך הרבה ילדים איבדו את חייהם בכאלו נסיבות מיותרות ונוראיות. המחשבה השנייה שפקדה אותי הייתה – חבל שמדובר בסביבה חרדית, כי עכשיו יהיו מי שיאמרו "ברור שזה יקרה אצלם". וצדקתי.

המשפט הכי מסוכן בסיפורים מהסוג הזה הוא "לי זה לא יקרה". קל לנו להרחיק מקרים כאלו מעצמנו ולחשוב שזה קורה רק לאוכלוסיות מוחלשות או להורים מזניחים, אבל מחקרים רבים מראים ששכחת ילדים ברכב נובעת מכשל מחשבתי, מצב שבו המוח גורם לנו לפעול על אוטומט במצבים מסוימים. וזה באמת יכול לקרות לכל אחד ולכל אחת.

אם אתם תוהים מה גורם לנו להתנער מאחריות ולומר "לי זה בחיים לי יקרה", גם לזה יש הסבר. לכולנו יש "מנגנון הגנה" שמאפשר לנו להכיל את הסיטואציה כי קשה לנו אפילו לדמיין מקרה שבו אירוע כזה יכול לקרות גם ליקרים שלנו, ובטח שלא בגללנו. כי אני הרי "כל כך אוהב/ת אותו, ובחיים לא אפקיר את הילד שלי או אעשה משהו שיפגע בו". זו אולי מחשבה טבעית, אבל היא לא תעזור לנו כדי לוודא שזה לא יקרה, ובטח שלא תעזור לנו להגן על הילדים שלנו. האירוע אתמול נגמר בנס גדול "רק" בתשישות של התינוקת שנפגעה באורח קל. "הנס הגדול" שהציל את התינוקת היה ערנות של עוברי אורח, שברגע אחד שינו את סוף הסיפור.

אותו נס קרה גם לילדה אחרת בלוד. שם המקרה היה שונה לחלוטין, אבל הסוף זהה. כי גם הפעם בזכות ערנות של אזרחים מודאגים ששמעו בכי של ילדה קטנה וסירבו להתעלם, נחשף מקרה התעללות והזנחה קשים, והמשטרה איתרה את אותה ילדה בת 5 קשורה במקלחת ביתה עם חבל עבה בידיים וברגליים. למרות שהסיטואציות שונות לחלוטין, הקשר בין המקרה הוא אדוק וקריטי והמסר הוא ברור- הגיע הזמן שנפסיק להיות אדישים ונתחיל לשים לב לאחר. במיוחד כשמדובר באוכלוסייה מוחלשת יותר כמו ילדים.

כבר למעלה משלוש שנים שאני פעילה חברתית. אני נתקלת בהמון אנשים שרוצים שינוי, מייחלים לשינוי אבל מחכים שמישהו אחר ירים את הכפפה ויפעל למען השינוי. הם מצידם נשארים באיזור הנוחות, עם יד קלה על המקלדת ומהווים כמעין "ועדת ביקורת". הם לא שואלים את עצמם "מה עליי לעשות כדי לקדם נושא מסוים או אחר", אלא מסתפקים בהעברת ביקורת על מי שעושה או לא עושה מספיק לדעתם.

לאחרונה עלתה לאוויר תכנית נפלאה של אברי גלעד "מה אתה היית עושה?", גלגול חדש לתוכנית של חיים הכט, שמציבה אנשים בפני סיטואציות קשות ובוחנת איך הם מתנהגים. אם להתייחס לנושא של ערבות הדדית, בעיניי התוכנית הזאת חשובה מאוד להעלאה למודעות של השיח הזה, כדי שכל מי שנתקל בתופעה שמהווה סיכון לילדים שלנו יגלה אחריות אישית וישאל את עצמו מה אני אמור לעשות עכשיו וכיצד אני צריך לפעול למען מי שנמצא בסיכון.

ואם נחזור לנושא של שכחת הילדים ברכב, כולנו צריכים לבדוק עם עצמנו איך ברמה האישית נוודא שזה לא יקרה ולא נמשיך לצקצק ולהאשים את מי שזה קרה לו. אנחנו צריכים ליישם שיטות שונות שמונעות שכחת ילדים במשפחה המצומצמת שלנו, לפקוח עיניים ואוזניים כל הזמן כדי לוודא שזה לא קורה לאחרים, ולגלות ערנות ליד רכבים חונים.

המודעות לעובדה שזה יכול לקרות לכל אחד היא ההתחלה. ועם ההבנה שלא כולם כנראה יחשבו באותו אופן, צריך להמשיך לדבר על הנושא ולנהל שיחות עם הסביבה כדי לעורר מודעות. כל אחד מאיתנו צריך לעשות הכל כדי לתרום למיגור התופעה, ולא להסתפק בהתכחשות לסיכון ובגלגול האחריות הלאה.

התעללות בילדיםמה אתם הייתם עושיםשכחת ילדים ברכב