סעיפים המפורטים בספר החוקים שבגינם הורשע ניצב בדימוס ניסו שחם לא מספרים את הסיפור כולו. הטרדה מינית, מרמה והפרת אמונים – הם הניסוח המשפטי שעל פיו הוגש כתב האישום נגדו, שסביבם התנהל המשפט נגדו, סעיפים שברובם זוכה בערכאה הראשונה בבית משפט השלום, ועליהם הורשע בערעור שהגישה המחלקה לחקירות שוטרים לבית המשפט המחוזי.
שחם, לשעבר קצין בכיר ומוערך במשטרה, הודה בקיום יחסי מין עם שוטרות שהיו נתונות לפיקודו ולמרותו. לחפותו טען שהיחסים שנרקמו בינו לבין השוטרות היו בהסכמה, ועל בסיס ההסכמה הזאת זוכה מרוב האישומים נגדו.
אבל ניסו שחם היה עוד אחד בשרשרת לא קצרה של קצינים בכירים במשטרת ישראל שנחשדו או הודו בהטרדות מיניות או עבירות מין אחרות. שבעה ניצבים – לא פחות – פרשו או הופרשו מהמשטרה בפרק זמן של קצת יותר משנה ב-2013, במה שזכה לכינוי"פרשת הניצבים".
שחם, כאמור, היה אחד מהם. מה שעלה משלל החשדות והתלונות נגד הניצבים האלה העיד על אווירה מיזוגינית, שוביניסטית באחד הגופים המרכזיים של אכיפת החוק בישראל. התברר אקלים שבו קצינים בדרגת בכירות ראו בשוטרות הכפופות להן, או בדרגות נמוכות מהן, אביזרים להשתעשע בהן. התבררה תרבות ארגונית לפיה נשים במשטרה לא רק שהן מיעוט, לא רק שאינן מתקדמות בדרגות כמו עמיתיהן הגברים, לא רק שאינן מגיעות לדרגות הגבוהות ביותר – הן נתונות לגחמות של קצינים בכירים. הסכמה באקלים כזה יכולה להיות מפוקפקת. כששוטרת – קצינה או לא קצינה – נתונה למרותו של קצין בכיר ממנה, כאשר הקידום שלה תלוי בו, כאשר היא זקוקה להמלצתו כדי לעבור לתפקיד אחר, כאשר הוא יכול בהבל פה להפוך את חייה בארגון לקשים ובלתי נסבלים – קשה לדבר על בחירה חופשית. כאשר האווירה "מתירנית" – כזו שמתירה את גופן ופרטיותן של הנשים – קשה לדבר על בחירה חופשית ועל הסכמה מדעת.
כמו שאמר בית המשפט, ובצדק, המשטרה היא גוף היררכי נוקשה. יש דרגות, ויש מדים, ויש שרשרת פיקוד, ויש ציות, ויש עליונים ותחתונות. זוהי היררכיה קשוחה. במשטרה כמו בצבא. זו בדיוק הסיבה שהחוק למניעת הטרדה מינית מגדיר כהטרדה מינית כמעט כל יחסים בין בכיר לכפופה, מתוך הבנה שבמצבים האלה הבחירה החופשית מוגבלת וההסכמה מתקבלת – אם מתקבלת – בתוך מסכת מורכבת של יחסי עבודה שבהם האישה נתונה לניהולו של הגבר. כשניצב בדימוס ניסו שחם הודה בניהול מערכות יחסים מיניים עם שוטרות שהיו כפופות למרותו, הוא ניסה לשמוט את הבסיס הפלילי והבלתי תקין מאחורי מעשיו והתנהגותו. הסכמה, לכאורה, מעקרת את היסודות הפסולים במערכת היחסים הזו. הוא גם ניסה לטעון כאילו החלטותיו בנוגע לקידום של אותן שוטרות שאיתן קיים יחסי מין בהסכמה היו נקיות ולא הושפעו ממערכת היחסים האינטימית איתן. ובכן, לא. בית המשפט קבע שזה לא יתכן.
איך נאמר: לא יזיק לקצינים בכירים במשטרה לרסן את היצר המיני שלהם, לא יזיק להם להוביל אווירה של אפס סובלנות כלפי הטרדות מיניות, לא יזיק להם לקחת אחריות על הגוף שאותו הם מובילים, שבו יש מיעוט משמעותי של נשים, שבו לנשים קשה להתקדם, שבו נשים תמיד- אבל תמיד – יהיו נתונות למרותו של קצין גבר. בארגונים שבהם יש היררכיה כל כך נוקשה, בארגונים שבהם באופן מובהק הגברים ממונים על הנשים – מוטלת על הגברים אחריות כפולה ומכופלת. הם אלה שצריכים לדאוג שלנשים יהיה נוח ונעים לעבוד בארגון, הם צריכים לדאוג שמקום העבודה יהיה בטוח לגברים ולנשים כאחת. זו לא קלישאה, זו עבודה קשה. זו אינה דרישה שבאה ממקום פוריטני ומוסרני – זו דרישה אלמנטרית למקום עבודה, במיוחד היררכי, נוקשה ושוביניסטי כמו המשטרה.
טוב עשה בית המשפט שהרשיע את ניסו שחם והחזיר את הפרופורציות למעשים שעשה. טוב עשה בית המשפט שהציב נורמות. נשים אינן אביזר מין, שוטרות במשטרת ישראל, כמו בכל ארגון ומקום עבודה אחר, צריכות להרגיש בטוחות. ניסו שחם הפך לאחד הסמלים של המאבק בהטרדות מיניות. הרשעתו חשובה לכולנו, לשיח הציבורי וכמובן לניקיון השורות במשטרה.