בעקבות גזר הדין האכזרי שהוטל על נעמה יששכר: עדויות קשות מהכלא הרוסי

"אנחנו עובדות בסדנת תפירה בין 16 ל-17 שעות ביום. החל מ-7:30 ועד 0:30 של היום למחרת. אנחנו ישנות במקרה הטוב ארבע שעות ביממה ועובדות כמעט כל יום ראשון. יום חופש אפשר לקבל פעם בחודש וחצי. האסירות נדרשות לכתוב בקשות לצאת לעבוד גם ביום החופשי עם הניסוח 'לפי רצוני האישי'. בפועל, אין שום רצון, אבל את הבקשות צריך לכתוב לפי דרישת ההנהלה והאסירות 'הבכירות' שהן השופר של הנהלת הכלא.

אין שום אפשרות לא לכתוב את הבקשות האלה. אסירה בת 50 ביקשה לסיים את יום העבודה שלה בשעה 20:00 ולא בחצות וחצי, כדי ללכת לישון בשעה 22:00 ולפחות פעם בשבוע לישון שמונה שעות. היא לא הרגישה טוב וסבלה מלחץ דם גבוה. בתגובה לבקשתה עשו אספת מחלקה, שם האסירות האחרות נזפו במבקשת, השפילו אותה וקראו לה עצלנית. אותו דבר קורה כשמישהי חולה ולא יוצאת לעבודה עם אישור מרופא".

מתקן כליאה ברוסיה. צילום: shutterstock

שתי הפסקאות האלו הן תיאורים מתוך המתרחש בכלא הרוסי, שמצוטטים ממכתב ששלחה נדז'דה טולוקוניקובה, אחת הסולניות של להקת הפאנק הרוסית הפוסי ריוט (PUSSY RIOT). טולוקוניקובה נשפטה לשנתיים מאסר בעקבות הופעת מחאה באחת הקתדרלות הגדולות של מוסקבה. אחרי ששלחה את המכתב, היא הכריזה על שביתת רעב במחאה על התנאים הבלתי נסבלים בכלא.

באופן רשמי, הזמרת נשפטה לשנתיים ב-"מושבה עם תנאים מגבילים" אי שם בפאתי רוסיה, בציפייה שהעבודה תאפשר לה לתקן את דרכה ולהתחרט על מעשיה. "מושבה עם תנאים מגבילים" זו מכבסת מילים למחנה עבודה לכל דבר ללא זכר לתהליכי שיקום. רוסיה היום נחשבת למדינה נאורה, אחת המעצמות החזקות ויעד תיירותי מושך. אבל מתחת לכל זה עדיין מדובר במדינה רומסת ואכזרית שפוגעת בתושביה וגם בתושבים שנקלעים לסיטואציה מסוכנת בטריטוריה שלה, כמו נעמה יששכר. במידה ולא תשוחרר מהמעצר, גם יששכר תגיע לאחת "המושבות" האלה אי שם במעמקי המדינה ותצטרך "לתקן את דרכה", עד שיחליטו שדי.

להקת הפוסי ריוט. צילום: shutterstock

מכתבה של סולנית להקת הפוסי ריוט הוא עדות מטרידה ונדירה למה שמתרחש בין כותליו של אחד המקומות הקשים בעולם. טולוקוניקבה מתארת את שיטות הענישה הלא חוקיות המזכירות יותר את מערכת הגולאג הקלאסי, מדינה בתוך מדינה, בה הזכויות נשללים ממך באופן גלוי ולא באופן סמוי כמו משאר התושבים, ומציירת תמונה קשה של סדר יומן של הנשים שכלואות במקום: "האווירה במושבה בנויה כך שכל האמצעים לדיכוי הרצונות החופשיים של האדם הם כשרים – ההפחדה שלו, הפיכתו לעבד אילם, וכל הפעולות האלה נעשות בידי האסירים האחרים שנמצאים בתפקידים 'ניהוליים', כגון ראשי מחלקות או צוותים, שמקבלים הנחיות מהמנהלים", היא מתארת.

למה מדינת ישראל שותקת?

בסרטים ההוליוודיים מציגים את הכלא הרוסי כמקום מאד קשוח, עם חוקים משלו המושתתים על אלימות ופחד. המציאות, עם זאת, עולה על כל דמיון. תשאלו כל אסיר ציון שיצא לו להנעים שם את זמנו. החל מיו"ר הכנסת יולי אדלשטיין, שנכון להיום נמצא באחת העמדות המשפיעות במדינה. הוא יודע מה זה כלא רוסי. למה הוא לא פועל לטובת נעמה יששכר? למה הוא לא דורש מאחרים לפעול למענה?

נעמה יששכר

השיתוק המדיני הזה שהתרסק על תיירת שלומיאלית שחזרה מהודו ושכחה לנער את התיק, הוא עדות נוספת לסדר חדש שקובע שמדינת ישראל כבר לא מוכנה לעשות כל דבר כדי לסייע לאזרחיה. אותו הדבר תקף גם לגביו של אברה מנגיסטו, שכבר מעל 5 שנים נמצא בעזה בלי שנעשה מאמץ ממשי כלשהו לשחרר אותו.

פעם זה לא היה ככה. אפילו את אלחנן טננבוים, איש צבא מושחת, עסקן סמים ומכור להימורים דאגו לשחרר מהשבי. אז כן, אולי טננבוים, בזכות תפקידו הבכיר, ידע סודות מדינה שלא יודעים יששכר ומנגיסטו, אבל עדיין. לאורך שנות קיומה דאגה מדינת ישראל לאזרחים שלה שמצאו את עצמם במצבים בעייתיים בניכר. איך קרה שעכשיו זה השתנה?

אברה מנגיסטו

למרות שברור לכולם שגזר הדין שהוטל על יששכר – ריצוי מאסר של 7.5 שנים, הוא לא פרופורציונלי – הממשלה לא נזעקת ומתגייסת מספיק ומה שהיה אמור לקרות מאחורי הקלעים לא קרה. רק לפני חודשיים השר זאב אלקין שעומד בראש הוועדה הכלכלית לתיאום בין ישראל לרוסיה, הצהיר על חברות קרובה ועמוקה עם פוטין. בעקבות הפרשה הוא "המליץ לישראלים לשקול היטב אם לטוס דרך רוסיה". זו לא חוכמה.

ומה עם ראש הממשלה שלנו? ליגה אחרת, לדבריו. מה שוות לחיצות היד לעיני המצלמות והפוסטרים על מצודת זאב, אם בפועל הוא מזיע עכשיו כמו טירון ונאלם דום מול שני אבות האומה, טראמפ ופוטין, במקום לקבל החלטה קונקרטית?

לא משנה מהי חומרת העברה של נעמה יששכר, על מדינת ישראל למצוא פתרון למצב בו היא נמצאת, במיוחד שעכשיו ברור שהיא פיונית במשחק אכזרי בין שלושה ראשי מדינות, שקצת חורה לקרוא להם "מנהיגים".

אברה מנגיסטובנימין נתניהודונאלד טראמפולדימיר פוטיןנעמה יששכר