"ברור לי שמישהו מחברי ימות בשירות הצבאי, אבל אני לא הולכת לוותר על השלום"

את המשפט "אולי כשתגדלי כבר לא יהיה צבא" כולנו שמענו. נדמה שמיליוני הורים אמרו את שש המילים האלה לילדיהם בתקווה. ובדיוק החודש דברנו כל כך הרבה על אותה התקווה, ועל מי שבשלוש יריות ניסה לרצוח אותה, יחד עם יצחק רבין ז"ליש כאלה שאומרים שהוא הצליח, אבל אני לא מוכנה לתת לזה לקרות. התקווה לשלום עדיין כאן, ומיליוני הורים אומרים כל יום לילדיהם בסוג של תפילה או בקשה: "אולי כשתגדלו יהיה שלום ואתם לא תראו מלחמה".

גם לי אמרו את המשפט הזה. גם ההורים שלי קיוו שכשאגיע לגיל 18 לא אצטרך להתגייס, ולמרות זאת בעוד חודש אני מתגייסת (ואפילו חותמת קבע). התקווה לשלום לא תיעלם, היא תמשיך איתי בכל השירות, גם כשמסביבי חיילים יפלו. לצערי, מישהו מחברי בטוח ימות, אני לא רוצה לחשוב כך אבל אני יודעת שזה נכון, הרי כל אחד מאיתנו שעבר את גיל 21 מכיר מישהו שנפל בין אם בתאונה מצערת או במלחמה נוראה. 

גדלתי ברעננה כך שלא שמעתי הרבה אזעקות, אבל שמעתי המון ביחס לילדים ברחבי העולם. הנוער שעוסק בלהציל את העתיד מהאסון האקלימי (נושא חשוב בפני עצמו) לעולם לא יבין את הפחד מהמלחמה עצמה. הם לא שמעו את צליל היירוט ששומעים חברי המעוטף כמעט כל יום, הם לא ראו רקטה, הם לא יודעים איך אזעקה נשמעת. הילדות שלהם לא כללה בתי קברות, משפחות שכולות, חדר זיכרון בית ספרי עם תמונות של עשרות נערים ונערות שנפלו. 

אני מכירה את כל אלו ולמרות זאת גדלתי בבועה: מעולם לא בטלו לי לימודים, הפעם האחרונה ששמעתי אזעקה הייתה ב-2014, מסביבי אין גדרות ופצמרים ובית הספר שלי לא משורין. במציאות המעוותת בה אנחנו גדלנו, לשמוע אזעקה רק פעם בכמה חודשים זאת פריווילגיה.

כמו שכתבתי, בעוד חודש אני מתגייסת. עד סוף אוגוסט כל חברי וחברותי יתגייסו, אנחנו נתפזר בחיילות השונים, ביננו יהיו גם לוחמות ולוחמים. רוב הסיכויים שבשלוש השנים הקרובות תהיה מלחמה ואם יהיה להם מזל, הם רק יראו דם וישמעו מקרוב את קולות ההפצצות. אם יהיה להם מזל.

הממשלה שלנו לא מתפקדת כבר תקופה, היו להם עשרות הזדמנויות למצוא פתרון שיגן על האזרחים. ליתר דיוק, היו להם עשרות שנים ובכל פעם מחדש הם בחרו לא למצוא פתרון. הם יכלו למנוע כל כך הרבה מיתות מיותרות של ילדים והרס של כל כך הרבה משפחות, הם בחרו שלא לנסות. הם בחרו לוותר על השלום, לתת ליגאל עמיר לנצח והם עושים את הבחירה הזאת כל יום מחדש.

אני לא הולכת לוותר על השלום, ואני מאוד מקווה שכל מי שקורא/ת את הטור הזה לא יוותרו עליו. ובמקום לוותר, לכו לילדים שלכם ותגידו להם שאמנם אתם לא יודעים מתי, אבל יום אחד יהיה שלום, והוא יהיה יפיפה.

 

המצב בדרוםהמצב הביטחונימלחמהצבא הגנה לישראל