בני גנץ ואביגדור ליברמן מציגים: חפשו את האישה

נו, הוא מצא אותה כבר? בני גנץ מצא כבר את האישה שהודיעו לנו שהוא מחפש כדי לשלב בעשירייה הראשונה של כחול-לבן לקראת בחירות 2020? אולי הוא מצא אותה ופשוט לא שמנו לב, יכול להיות? כי אני ממש מודאגת. 

יום רביעי השבוע הוא היום האחרון להגשת הרשימות לכנסת ה-23. עד אז עוד אפשר להתמזג ולהיפרד, לחבור ולעזוב, לשנות את הרשימות כך ואחרת. אבל כמה מאכזב ללמוד שהעובדה הזו כאילו לא נוגעת בראשי המפלגות, והם דווקא ישנים ממש טוב בלילה גם לנוכח העובדה שפחות מרבע מחברי הכנסת הבאה בכל הרשימות ביחד יהיו נשים. פחות מרבע. וזו כבר 2020, ונשים בעולם מנהיגות מפלגות, עומדות בראש מדינות, מכהנות כשרות חוץ ושרות ביטחון, מובילות חברות גדולות, עומדות בראש מערכות פיננסיות משפיעות ומה לא. אבל אצלנו? צועדים אחורנית.

כמה מאכזב שבין החסינות לחשדות, בין כתב האישום לקמפיינים נגד מערכות אכיפת החוק, בין ההשתלחות בערבים לבין ההתבצרות מאחורי מנהיגים, לא נמצאה פינה אחת לקדם את השוויון המגדרי. אפילו הרמטכ"ל החליט לבחון מחדש את שילוב הנשים בשריון והוציא לדרך את המשך הפיילוט בנושא, ורק לאחרונה חגגנו הסמכה של טייסות חדשות בחיל האוויר, וזה עוד בארגון הכי גברי – יש אומרות שוביניסטי – בישראל: צה"ל.

אבל בכנסת האזרחית, זו שאמורה לייצג את כלל אזרחי המדינה, שאמורה לשקף את מגוון הדעות ותפיסות העולם, הקהילות והקבוצות בחברה הישראלית – בכנסת הזאת אף אחד לא חושב שצריך ייצוג שווה של נשים. איך הם מסבירים את זה לעצמם? שזה לא חשוב? שהשוויון המגדרי צריך לסגת כי יש כרגע סוגיות יותר חשובות על הפרק? ואיך זה בכלל קשור? האם נשים לא מסוגלות לדון ולעסוק ולהחליט בסוגיות החדשות שעל הפרק?

ולא רק זאת, בין הבחירות באפריל 2019 לבחירות במרץ 2020 נפרדנו משורה של חברות כנסת מצוינות, חרוצות ומשמעותיות: שלי יחימוביץ', ציפי ליבני, זהבה גלאון, שולי מועלם, מיכל רוזין. כל אחת תרמה תרומה משמעותית לעבודת הפרלמנט, לשיח, לנושאים שעל סדר היום, להצגת זוויות נוספות והרחבת המנעד של הדיון הציבורי.

כשרק הפציע לחיים הפוליטיים, אי שם באפריל 2019 (מה עברנו מאז) וגיבש את הרשימה לכנסת, הבין בני גנץ שיש לו חולשה בתחום השוויון המגדרי. ולא רק שהוא הבין, הוא אף הגיע לפגישה מעמיקה וארוכה עם נציגות של תנועות וארגוני נשים ועם נשים פעילות בתחום הפמיניזם והשוויון המגדרי. הוא הקשיב במשך שעה ארוכה לכל הדוברות ובסיום הפגישה הבטיח שיעשה כל שביכולתו כדי למנות נשים לתפקידים אם וכאשר יהיה ביכולתו, בין אם ירכיב בעצמו את הממשלה, או יהיה שותף לממשלה. בינתיים – כמו שאנחנו יודעות היטב – התגלגלנו ממערכת בחירות אחת לשנייה ולשלישית. לבני גנץ, כמו לשאר ראשי המפלגות, היה די זמן והזדמנויות לשנות את התמונה העגומה של מיעוט נשים בכלל, ומיעוט נשים במקומות הגבוהים ברשימות בפרט. אבל אף אחד מהם לא נקף אצבע. ולא רק זאת, עכשיו נדמה שאנחנו עומדים להיפרד מלפחות עוד אישה משמעותית אחת – חברת כנסת חרוצה, פוליטיקאית שזכתה לתמיכה ציבורית רחבה: סתיו שפיר.

בני גנץ במפגש עם פעילות פמיניסטיות. צילום: שריה דיאמנט

שוויון מגדרי זה יפה, אבל זה מצריך פעולה. זה לא קורה מעצמו. וכדי שזה יקרה גברים צריכים לפנות את מקומם. כדי שבעשירייה הראשונה של כחול לבן יהיו חמש נשים, זה דורש מהגברים שנמצאים שם  לזוז אחורנית. אין דרך אחרת שזה יקרה. בכחול לבן, בשונה מהליכוד, אין פריימריז ולכן זה לגמרי בידיים של הגברים שעומדים בראש הרשימה. כך גם אצל ליברמן, הימין החדש, הבית היהודי ושאר המפלגות שבהן אין פריימריז והרשימות נקבעות בהחלטה של ראשי המפלגות.

במדינה שבה שתי מפלגות שלא מכניסות נשים הן שותפות לגיטימיות בקואליציה, אלו שמבקשים את קולנו וטוענים שהם ראויים להנהיג את המדינה חייבים לא להסתפק במס שפתיים מגומגם, אלא לעשות מעשה. יומיים הם זמן מספיק לכך.

אביגדור ליברמןבחירות 2020בני גנץשיוויון מגדרי