כשהכל פוליטי אז גם הגננות ננזפות על כך שהן לא מגלות קור רוח. "אלוהים שישמור. אתן מחנכות. יש לכן אחריות. קצת קור רוח", צייץ העיתונאי האמיץ ינון מגל, שבימים כתיקונם נע בין צפון תל אביב לאולפנים ב-צפון תל אביב (גם אולפני 103 וגם אולפני ערוץ 20 ממוקמים ברמת החייל) ועורר עליו סערה. כולם הגיבו, כולם תקפו לכאן ולכאן, אבל האמת הברורה נשכחה מהדיון הזה: אין להן שום אחריות כלפי המצב הזה שנכפה עליהן ועל כל תושבי הדרום. אין. ומי שיש לו אחריות פשוט נעלם.
אלוהים שישמור
אתן מחנכות
יש לכן אחריות
קצת קור רוח https://t.co/BykaG1kXsT— ינון מגל (@YinonMagal) February 5, 2020
פעם מזמן, כשהקימו את המדינה הזו, אז כל העם היה חזית. כ-ו-ל-ם נשאו בנטל, כולם היו מצויים בסכנת חיים כמעט תמידית. זה לא היה הגיוני גם אז, אבל כשקמה המדינה היה ברור שתושביה יצטרכו להילחם עליה כדי שתשרוד. ועכשיו? עכשיו זה לא הגיוני בכלל. ממש לא. ומדהים לא פחות זה שצריך להסביר את זה – גננות וילדי הגן לא צריכים להיות חומת המגן של ישראל. לא בעוטף עזה, לא בקריית גת שהיא סתם עיר דרומית אבל במעגל האימה, גם לא בבית שמש או תל אביב. לא ברור? זה לא התפקיד שלהן ושלהם.
לראש הממשלה שלנו היה זמן לצייץ ציוצי שמחה לעדן אלנה מקריית גת שזכתה ב"כוכב הבא לאירוויזיון", אבל לשכנות שלה מאותה העיר, אותן גננות שצריכות לאסוף לא שלושה ילדים אלא שלושים ילדים, אליהן אין לו זמן. במקום לעשות עצרות בחירות בפתח תקווה, רעננה והרצליה ביומיים, היה מתכבד נתניהו לקיים עצרת בחירות בקרית גת, בבאר שבע ונתיבות. הם כולם מצביעים לו, הליכוד זכה לרוב בכל שלוש הערים האלה, אבל תושבי הדרום לא חשובים, אז אפילו לביקור הם לא זוכים. האמת? מאף אחד
הנה ציוץ שמצביע על רמת האטימות – נתניהו פוגש ראשי רשויות מהדרום, אבל רק כאלו שמזוהים עם הליכוד. למקרה שחששתם לביטחונו של ראש הממשלה – הפגישה, כמובן, לא נערכה בדרום.
אין מילים! אחרי שבועות של טרור בדרום רה"מ החליט להיפגש היום עם ראשי רשוית מהדרום שמזוהים עם מפלגת הליכוד בלבד, ולא עם ראשי עוטף עזה (פרט לתמיר עידן משדות נגב, שהוא איש ליכוד)
טרור לחוד, פוליטיקה לחוד. בחירות באופק- אז מי אנחנו בעוטף עזה. גל של זעם כבר עולה. אין גבול לציניות pic.twitter.com/lNkUgPK4nA— matan tzuri מתן צורי (@MatanTzuri) February 5, 2020
הדרום פורח עכשיו. בדרך כלל, גם ב"דרום אדום" אפשר להגיע למעל לחמישים אלף מטיילים בשבת אחת, וזכורים לי גם מספרים גבוהים מזה. אבל כשכל יום זרי בלונים מופרחים לכיון, וכשאין לדעת מה יהיה והיכן ינחתו, וכשכל יום כזה מסתיים באזעקות צבע אדום, כל פעם באזור אחר, אנשים לא באים – ואפשר להבין אותם.
אני מסיימת את כתיבת השורה הזו ואזעקת צבע אדום נשמעת באשכול. אני לא שומעת אותה, גם אני נמצאת במרכז הארץ, אבל אני מכירה את מבטי הפחד ואת הלב שמתחיל לדפוק גם אם את נמצאת במקום מוגן, ובעיקר מכירה את האימה הזו, של כל הורה באשר הוא ברגע הזה שצריך לבחור למי דואגים באותן 15 שניות, גם אם זו התרעת שווא.
אז אין מבקרים ואין פתרונות, אבל מצביעים ברוך השם יש. אנחנו מתקרבים ליום חגיגות העשרים לירי רקטות/ בלונים/ עפיפונים/ על העוטף. תינוקות נולדו, גדלו, בגרו והתגייסו לצה"ל, אבל לצבא ההגנה לישראל אין פתרונות, ולממשלת ישראל, בטח זו שמנהיג נתניהו מעל עשור, אין פתרונות.
זה טור שאין בו פאנץ', אין משפט מחץ שיכול לסכם את המצב. רק ייאוש גדול ואכזבה. גם אחרי כל כך הרבה שנים, תושבי הדרום משוכנעים שלא זנחו אותם, שהם עדיין חשובים למישהו שם. חכו עוד רגע, הוא יסגור עוד איזו לחיצת יד היסטורית עם שליט דיקטטורי שונא דמוקרטיה ואז בחירות ואז אולי. בינתיים, גננות יקרות וילדים יקרים, בינתיים אין ברירה – אתם חומת המגן של ישראל