המנצחים, המפסידים וביבי: מה אפשר כבר עכשיו ללמוד מהבחירות

  1. לא רק שנתניהו לא נפגע ונחלש – הוא אפילו התחזק והתעצם. קמפיין הבחירות היה שלו, סביבו ועליו. לא הייתה כוורת ולא נבחרת, לא גלריה ולא מגוון. זה היה רק נתניהו – והוא ניצח בגדול. כל שרשרת חברי הכנסת שיושבעו ב-16 במרץ, עד לספסלים האחוריים בשולי העשירייה הרביעית, יהיו תלויים בו לחלוטין, כולם שם רק בזכותו. למרות כתבי האישום, למרות אורח החיים, למרות ההסתה והפלגנות והגזענות, למרות התרגילים, והספינים, והשקרים. למרות כל אלה – ויש יאמרו בגללם – נתניהו התחזק והצליח להכניס לכנסת שורה ארוכה-ארוכה של חברי כנסת, חלקם ותיקים ואחרים חדשים לגמרי. עכשיו יוכל לבצע ללא עפעוף והיסוס את כל הבטחות הבחירות שלו, סיפוח, בנייה, חיזוק ההתנחלויות – הכול, כמעט ללא התנגדות. וכמובן יוכל ביד קלה ובתמיכה עצומה, אם וכאשר ירכיב ממשלה, לשנות מעיקרה את מערכת המשפט ואכיפת החוק. זה המנדט שקיבל.

  2. מי שעוד ניצח בגדול את הבחירות הם האזרחים הערבים. הגדלת כוחה של הרשימה המשותפת היא לא פחות מנס, יש יאמרו שינוי עומק לא רק בקרב האוכלוסייה הערבית שצופפה שורות והצביעה בהמוניה, אלא שינוי עומק ביחס לדפוסי ההצבעה במרחבי השמאל הישראלי כולו. למרות ההסתה נגדם, למרות הניסיונות לערער על הלגיטימיות שלהם, למרות היבא יזבק, למרות האיומים מפני טיבי – למרות כל אלה ובהובלה של איימן עודה – הגדילה הרשימה המשותפת את כוחה, גם ברחוב היהודי, והיא המפלגה השלישית בגודלה בכנסת. אבל ניצחון הערבים הוא יותר מאשר ניצחון מספרי. ניצחון הערבים משקף גם את רצונם של האזרחים הערבים להיות חלק מהשיח הפוליטי, להשפיע עליו, להשתמש בנציגיהם כדי לקדם אינטרסים ולקבל מענה לצרכים שלהם. הניצחון הזה משקף שינוי טקטוני במפה הפוליטית. המשותפת הציגה אלטרנטיבה, שכללה, בין השאר, קריאה לחיים משותפים של יהודים וערבים. רעיון שעולה מעת לעת, ונדמה שעתה הוא בא לידי ביטוי בקלפיות.

 

  1. מותו של השמאל הציוני, האשכנזי, הליברלי. תוצאות הבחירות משקפות עוד שלב במגמה שנמשכת כבר כמה שנים, של היחלשות הרעיונות הליברליים, של היעלמותה של תפיסת העולם החברתית כפי שהכרנו אותה. זה לא בגלל מנהיג כזה – יצחק הרצוג – או אחר – אבי גבאי. זה לא בגלל מי שעומד בראש – עמיר פרץ או ניצן הורוביץ. לרעיונות האלה לא רק שאין יותר רוב, הם נשארו נחלתם של מתי מעט שרובם עונים – מה לעשות – על הסטריאוטיפ המובהק ביותר (מחמיא ולא מחמיא): אשכנזים, מעמד בינוני-גבוה, יש יאמרו החמוצים והקפוצים. אפילו החיבור במה שכונה השמאל הציוני – חיבור שהתחיל במפץ של אהוד ברק בספטמבר ונמשך באיחוד בין מרצ והעבודה במרץ – לא עבד. התוצאות משקפות את העובדה שהשמאל הציוני נמוג. אם תרצו, את השמאל הזה אפשר למצוא עכשיו ברעיונות שמוביל איימן עודה מהרשימה המשותפת. לא הרעיונות האיסלמיסטיים, אלא רעיונות של חברה משותפת, שוויון, פתרון הסכסוך, רעיונות שהם אלטרנטיבה לאלו שמוביל נתניהו.
  1. התחזקות האורתודוכסיה היהודית, שבאה לידי ביטוי גם בהתחזקות ש״ס ויהדות התורה, וגם בהתחזקות המעגלים המסורתיים בליכוד – מסורתיים לכיוון האורתודוכסי. על פי תוצאות הבחירות, אין מקום בישראל ליהדות ליברלית ומתונה. ההתחזקות הזאת נמצאת גם במעגלי החרד״לים והכיפות הסרוגות. היא לא מבוטאת בהכרח במפלגת ימינה, שדווקא לא הצליחה באופן משמעותי, ולא נמצא אותה בהכרח בקרב 120 חברי הכנסת, הגם שימינה תהיה שותפה חשובה אם וכאשר ירכיב נתניהו את הממשלה. את המגמה הזאת אפשר לראות באופן מובהק באולפני הטלוויזיה והרדיו ובשאר כלי התקשורת הממוסדת. התחזקות היהדות האורתודוכסית מחלחלת ומתחזקת כבר שנים.

  1. הסופרמרקט שאותו מנהלים בני גנץ, גבי אשכנזי, יאיר לפיד ובוגי יעלון קיבל נורת אזהרה לפני פשיטת רגל. מה שנתפס באפריל כהבטחה הגדולה, התקווה, האלטרנטיבה, מה שהצליח לשמור בקושי על כוחו בספטמבר, הלך ואיבד את דרכו במערכת הבחירות השלישית. כחול-לבן לא הציגה דרך ורעיון, היא הציגה רק מסר מובהק אחד, שלא הוכיח את עצמו: "רק לא ביבי". זה לא עבד. המפלגה לא הצליחה לגבש אלטרנטיבה רעיונית מובהקת, ותפיסת עולם מסודרת. וכשגם גנץ מיהר להצטלם בבקעת הירדן, כשגנץ הגיב בדרך כלל ב"גם אני" לכל הבטחת בחירות – מופרכת ככל שנשמעה – של נתניהו, וכשהוא אפילו גמגם כאשר התחממה הגזרה מול עזה, העדיפו הבוחרות והבוחרים את המקור על פני החיקוי החיוור. שום ניתוח, פוסט-מורטם, או בדיקת "איפה טעינו" לא תשנה את התמונה הזאת. המנהיגות נכשלה, לא הייתה דרך ולא תקווה שיחזיקו את הבוחרים. כל המנדטים שקיבלה כחול-לבן יושבים על סיסמה שטוחה וחלולה, "רק לא ביבי". זה כנראה לא הספיק.

  1. בחירות מרץ 2020 הם התמונה האמיתית של החברה בישראל: הממלכתיות מתה, שלטון החוק כפי שהכרנו אותו עד היום ישתנה, המנהיגות הצנועה לא מדברת עוד, ואפשר להכריז גם על מותם הסופי של אופציית שתי המדינות, הסכם אוסלו, או כל רעיון מדיני אחר של פתרון הסכסוך שכיכב כאן עשרות שנים. מעכשיו אמרו "סיפוח", "החלת ריבונות" ו"בנייה". ישראל של מרץ 2020 היא לאומית, יש יאמרו לאומנית, ישראל שמעדיפה באופן מובהק את המרכיב היהודי בהגדרת המדינה על פני הרכיב הדמוקרטי, יהודי במובן האורתודוכסי-שמרני.
     
  2. ולסיום יש לזכור: גם נתניהו יודע, שאם יקים בסופו של דבר ממשלה שתתבסס על קואליציה של 61 חברי כנסת, זה יהיה עונש. ממשלה כל כך צרה תלויה בקולו של כל אחד ואחד מחברי הכנסת של הקואליציה. כל אחד מהם יוכל לסחוט את נתניהו בכל רגע נתון. היינו כבר בסרט הזה כמה פעמים, זה סרט אימה, גם לנוכח תוצאות הבחירות והניצחון המזהיר.
בחירות 2020בני גנץבנימין נתניהוממשלה עם ערבים