נדמה שמערכת הבחירות האחרונה, השלישית במספר, מעורבבת במשבר הקורונה – רשמה את עצמה בספר השיאים המקומי של השדה הפוליטי כמערכת הבחירות הצינית ביותר. מערכת הבחירות שאחריה נשברו כמעט כל ההבטחות שניתנו לבוחר, מערכת בחירות שאחריה כמעט שום מפה לא נותרה כפי שהייתה כשנכנסנו לקלפי, שבה העדפותיו של הבוחר והבוחרת לא נלקחו בחשבון, וזה עוד עלול להידרדר.
המנצח הגדול נתניהו:
בנימין נתניהו הוכיח שהאמירה שלו על ״הניצחון האדיר״ בשעות הלילה המאוחרות של ליל הבחירות מוכיחה את עצמה גם עכשיו, כמעט חודש אחרי, ועוד יותר מתחזקת. נתניהו הצליח להמשיך להיות ראש ממשלה, הצליח לשמור על בלוק הימין, כשכולם מחויבים לו שוב ושוב, אבל הוא לא התחייב כלפיהם לשום דבר, ויותר מכך: נתניהו הצליח בעורמה, בניסיון פוליטי, בציניות שאין לה גבולות, בתעלולים שועלים לפרק לרסיסים את מה שכונה עד לאחרונה גוש המרכז-שמאל. המפץ הגדול שהוליד מפה פוליטית חדשה. נתניהו הצליח לגרום לגנץ – בשם מצב החירום הבריאותי – להצטרף לממשלתו כשותף לא הכי משמעותי. אחד מכמה.
המפרק גנץ:
בני גנץ ייזכר כמו שהפנה עורף לכל הערכים שאותם ניסה להוביל, שבשמם החליט אי שם במרץ לפני שנה להצטרף למערכת הפוליטית, לכל הערכים שאותם הניף בגאון עד לפני ימים אחדים. לפוליטיקה אחרת, לחיזוק שלטון החוק, לכך שלא יישב בממשלה תחת נתניהו עם 3 כתבי אישום – שוחד, מרמה והפרת אמונים.
גם אם חשב שזה מה שנכון לעשות עכשיו – ואפשר לתת לו ליהנות מהספק הזה, שהוא אכן מאמין בכך שהצעד הזה היה הכרחי – גנץ עשה את כל הטעויות האפשריות בדרך לממשלת נתניהו. הוא ויתר על כל הקלפים שלו, ולא קיבל שום הבטחה, הסכם, מנגנון. להיפך. המשא ומתן הקואליציוני התחיל למעשה רק אחרי שגנץ פירק לרסיסים את המפלגה המפוארת שזכתה ל-33 מנדטים – כחול לבן. זו טעות פוליטית שלומדים בשיעור מבוא לפוליטיקאים מתחילים. לא מוותרים לפני שיש לך משהו ביד. מחליטים מהם הקווים האדומים לפני שנכנסים למשא ומתן, כשיש עוד מנוף מול הצד השני. מייצרים תוכנית יציאה, במקרה שזה לא צולח. כל אלה לא קרו. עכשיו ביטחון הפנים, ועדת חוק חוק ומשפט ויו"ר הכנסת יהיו של הליכוד והוא יצטרך להילחם על שלטון החוק עם מינוי בהסכמה של שר המשפטים. בהצלחה לך.
גנץ גם ירק לרבים מבוחריו בפנים, גם זרק לפח את הערכים שבשמם יצא למסע הפוליטי, גם הפקיר זירות רבות בדרך – חיזוק מערכת המשפט, טיפול במערכת הבריאות, בוודאי בעת חירום כזאת, צניעות פוליטית, ראיית האזרחים ולא טובתו האישית. כפי שמסתמן כרגע – עם מספר שיא של שרים וסגני שרים – זו תהיה אחת הממשלות הגדולות ביותר שהיו כאן. מה המסר לאזרחים שנאנקים ולא יודעים אם יוכלו מחר לקנות אוכל?
שמשון ויובב, הצמד הנדל והאוזר
יועז הנדל וצבי האוזר קנו את התהילה שלהם במעשה ראוי שעשו כאשר החליטו להעדיף ערכים על פני טובתם האישית. כאשר החליטו לחשוף את מעשיו של נתן אשל, אז ראש הסגל בלשכת בנימין נתניהו, שנהג לצלם עובדת בלשכה מתחת לחצאית. אשל הועמד לדין משמעתי ועזב את הלשכה (אבל לא את החיים של כולנו). גם הנדל – אז ראש מערך ההסברה הלאומי, והאוזר – אז מזכיר הממשלה – נאלצו לעזוב. זה היה ב-2012. בבחירות אפריל 2019 קיבלו השניים כרטיס כניסה ללא תור, ללא פריימריז וללא מאמץ היישר לכנסת, כאשר סייעו לבוגי יעלון להקים את המפלגה הפיקטיבית שלו תל״ם, שאיפשרה לכחול-לבן להציג מצג של מפלגה עם ארומה ימנית.
אבל השניים עוד לא הספיקו לחמם את כיסא הח״כ, טרם הספיקו להשתפשף בעבודת הוועדות בפרט ועבודת הכנסת בפרט – והופ, הם קפצו על ההזדמנות הראשונה ושידרגו את עצמם. הם, שבפני כל מיקרופון, בכל ראיון, מאמר, כתבה, שידור טרחו ואמרו שהם לא יישבו עם נתניהו – במחי סלטה לאחור זנחו את כל הערכים האלה והצטרפו במהירות לממשלת אותו נתניהו עצמו, מהר, לפני שהדלת נסגרה.
גם אם שניהם אנשים ראויים, ערכיים, עם תפיסת עולם אידאולוגית סדורה – המעשה הפוליטי הזה לעולם יירשם נגדם ובעיקר שבחרו כמעין שוט להישאר סיעה עצמאית בתוך כחול לבן ולא פשוט להצטרף למפלגה. כמה זה עולה? לפי כלכליסט ההחלטה הזו בלבד תביא להם 9 מיליון שקל. הם יצטרכו להוכיח שלא האגו דחף אותם, אלא משהו אחר. זה יהיה מסלול לא קל להוכיח. קשה להאמין שמהלך הפליק-פלאק הזה יניב איזשהו יתרונות פוליטיים, מפלגתיים ואפילו אישיים מעבר לטווח הקצר ביותר. ציבור המצביעים הישראלי הוכיח שהוא אינו תומך בהפניית עורף לבוחרים ובא חשבון עם מי שעושה זאת.
פנינה תמנו-שטה
אפתח בגילוי נאות, אני מכירה את פנינה תמנו שטה שנים רבות, והיה לי חלק מסוים בבניית הקריירה העיתונאית שלה.
גם תמנו שטה עשתה מעשה ערכי לא ראוי, כאשר החליטה ברגע האחרון לנטוש את המפלגה שבזכותה נכנסה לכנסת וזכתה להכרה רחבה. אבל גם היא, כמו הנדל והאוזר – נכנסה לכנסת ללא מאמץ, ללא צורך להתמודד בפריימריז, בלי השקעה כספית גדולה. וכשזה בא בקלות, זה כנראה גם הולך בקלות. כשיאיר לפיד הקים את יש עתיד, הוא בחר אנשים בפינצטה, כאלה שיולכו לייצג את מה שנראה בעיניו – ישראלי. כך הגיעה גם תמנו שטה. היא נשלפה מאולפני רשות השידור (של אז), שבה שימשה כתבת משפט בתל אביב, ומפעילות חברתית אינטנסיבית שבה עסקה במשך שנים – והוצנחה היישר לכנסת. בלי מאמץ. הקלות הזאת אפשרה לה הפעם להפנות עורף למי שפתח לה את הדלת, למפלגה ששימשה לה אכסניה פוליטית – והופ – לחצות את הקווים תמורת כיסא, תואר, לישכה. האם היא ראויה להיות שרת הקליטה? יתכן שכן. היא בוודאי ראויה כמו כל שרי הקליטה שהיו לפניה. אבל האם הדרך להגיע למשרד הקליטה היא ראויה? האם המעשה שעשתה יישכח? האם תצליח לתחזק את הנוכחות הפוליטית שלה לאורך זמן, או שזו תהיה אפיזודה חד-פעמית חולפת? אין לדעת.
האיש שגילח את שפמו לשווא ומנהיג הצעירים הנחוש
מפלגת העבודה זו טרגדיה מתמשת, שהולכת ודועכת. המפלגה שהקימה את המדינה – לטוב ולרע – המפלגה שהנהיגה את המדינה בעשורים הראשונים שלה, המפלגה שאחראית להקמת השירותים החברתיים, התפיסה הכלכלית, המפלגה שהנחילה כאן ערכים סוציאליסטיים של מדינת רווחה, המפלגה שעיצבה את ישראל בעשורים הראשונים לקיומה ועוד שנים אחר כך – יורדת מהבמה הפוליטית והחברתית חבולה, מוכה, מצומקת, חסרת חיים, חסרת דרך, חסרת עתיד ותקווה. מפלגת העבודה, שידעה להתהדר בעשרות מנדטים בימים טובים – מסיימת את חייה מפולגת, מפורקת, מדולדלת.
ומה שנותר עכשיו לשלושת חברי הכנסת הוא לתפוס מה שאפשר, כי זה נגמר. פרץ ושמולי בחרו במהלך אופורטוניסטי. פרץ הוא ותיק חברי הכנסת. הוא היה בממשלות, הוביל מהלכים, עמד בראש המפלגה לא פעם, ראה ח״כים נכנסים ונעלמים. עבורו זה יכול להיות הסיבוב הפוליטי האחרון. שמולי, לעומתו, עדיין צעיר. אבל יתכן שנורת האזהרה שלו היא היעלמותה של סתיו שפיר מהשדה הפוליטי. שמולי מהמר. הפוליטיקה הישראלית תזכור את העריקה הזאת של השניים, ויתכן שתבוא איתם חשבון. מצד שני, עדיף לצאת לחיים אזרחיים מעמדה של שר, מאשר של ח״כ מן השורה במפלגת אופוזיציה קטנה ומדולדלת ויש לומר ששמולי כשר רווחה זהו מהלך שיש לברך עליו.
שר הבריאות הנצחי
נראה ששום דבר לא שורט את שר הבריאות ליצמן. לא התמיכה בחשודה בפדופיליה, לא החשדות האחרים שנקשרו בשמו. ואפילו לא הקריסה של מערכת הבריאות – קריסה מתמשכת שנובעת מירידה פושעת בהשקעה הציבורית במערכת לאורך יותר מעשור. ליצמן ישב שם כשכל זה קרה. הוא ידע שחסרות מיטות אישפוז או מיטות טיפול נמרץ, הוא ידע שאין מספיק רופאים ואחיות, הוא ידע שהמערכת הולכת ומצטמקת, הולכת ומתדלדלת. הוא ידע שאין מענה לחולים סיעודיים, הוא ידע את כל הדברים האלה. הוא ישב בממשלות שהחליטו את ההחלטות. הוא אחראי. עוד לפני משבר הקורונה, על אחת כמה וכמה בעת המשבר עצמו.
השארתו של ליצמן אחראי על משרד הבריאות היא סימן. סימן לכך שאף אחד לא משלם מחיר. סימן לכך שהציניות עוד יותר עוצמתית ממה שחשבנו. סימן לכך ששרידות פוליטית של ראש הממשלה חשובה יותר מדאגה לבריאות הציבור, סימן לכך ששותפים קואליציוניים יותר חשובים מטובת האזרחים.
ואנחנו?
אנחנו, האזרחים שנתונים בעין הסערה של משבר הקורונה. אנחנו שפוטרנו מהעבודה, אנחנו שהוציאו אותנו בכוח לחל״ת, אנחנו שנאלצים להישאר בבית עם ילדים קטנים, או גדולים, אנחנו, ההורים שידם אינה משגת לרכוש לכל אחד מהילדים מחשב כדי שהוא יוכל להתחבר ללמידה מרחוק, אנחנו שהיינו פרילאנסים ואיכשהו שרדנו את היום-יום, אבל עכשיו אין צפי לשקל אחד שייכנס לחשבון הבנק, אנחנו, הקשישים, שציוו עלינו להישאר בבית אבל לא סיפקו לנו שום רשת ביטחון שתאפשר לנו להמשיך להצטייד בתרופות ובמזון – ורק עזרה בקהילה מצילה אותנו, אנחנו האימהות החד-הוריות שגם ברגיל בקושי שורדות, אנחנו האזרחים בעלי המוגבלות שהשירותים שלנו נסגרו ברובם – כולנו מחכים כבר חודש לבשורה. הבשורה שהבטיחו לנו מזמן, התוכנית הכלכלית שתעניק לנו את התקווה שגם מחר נוכל לקנות אוכל לילדים, לעצמנו, להורים שלנו. תוכנית ההצלה שהבטחתם. איפה היא? איך אתם מתכוונים להיערך? הנהגה נבחנת בעיקר בימי משבר. וזה המשבר שבו אתם נבחנים. העובדה שאתם עסוקים עכשיו בחלוקת שלל, באיוש משרות, תיקים, תקציבים, לשכות, יועצים ושאר תופינים – לא מחזקת אצלנו את האמון בכם, לא מרגיעה אותנו. להיפך. זה מעצבן, מרגיז מקומם. זה לא הזמן.
אתם נבחרתם כדי לשים אותנו ואת הצרכים שלנו במרכז. זו העבודה שלכם.
**