לפני כ-20 שנה צ'ילה עזרא אזרחית הונגריה, נפלה קורבן לרשת סוחרי נשים ישראלית. היא נחטפה לישראל, אולצה לעבוד כאן בזנות בכפייה ודורדרה לסמים. השבוע, לאחר מאבק ארוך שנים ובסיועה של עורכת הדין חן תירוש, בית הדין לעררים הכריע כי היא תקבל מעמד קבע כתושבת ישראל, החלטה משמעותית עבור צ'ילה עצמה וחשובה במאבקן של קורבנות סחר. צ'ילה, שעברה הליך שיקום ממושך, מקדישה כיום את חייה לסייע לנשים אחרות לצאת ממעגל הזנות ולשקם את חייהן. את סיפור המאבק שלה הבאנו בפניכם ביוני האחרון:
יום ראשון בבוקר, תחילתו של שבוע שמשי ויפה ואני בדרך למשרדי ״המכללה״, בית ספר חברתי המפעיל הכשרות מקצועיות לנשים שורדות זנות ואלימות. החלל יפה ומעוצב למשעי עם צבעים רכים, עציצים ותמונות של נשים מחייכות ואין בו שום רמז לזוועות המדוברות בו לאורך כל היום, כל יום.
השבוע עמוס פעילות ופתיחתו מלווה באירוע מרגש: סיום הכשרת הפקה – מרעיון לסרט. זוהי הכשרה שבמסגרתה יוצרות התלמידות המשתתפות בה סרטונים אותם הן הוגות, מצלמות ועורכות וחושפים את ההתמודדויות הכי כמוסות ושקופות שלהן.
צ׳ילה עזרא, אחת מבוגרות ההכשרה' מגיעה בשעות הצהריים המוקדמות כדי לצלם עוד חלק לסרטון שלה. כרגיל, היא נכנסת בפתח הדלת כשהיא ממהרת ומלאת עיסוקים. אנחנו מתיישבות אחת מול השנייה באחד החדרים שמלא בכיסאות וורודים ותמונה משמחת של חבורת מכשפות קדחתנית. אנחנו מתיישבות אחת מול השנייה ומהצד זה נראה כמו פגישה מקצועית רגילה. למעשה, אנחנו נפגשות כדי לדבר על מה יקרה מחר. למעשה, יושבת מולי אישה שגורלה עומד להיחרץ בעוד יממה.
צ׳ילה הייתה בת 22, אם לילדה בת 4, כשנחטפה לילה אחד בעודה בבילוי בפאב באזור מגוריה בהונגריה ונמכרה לרשת סוחרי נשים בישראל.
10 שנים של תופת ומאז היא פה כבר 22 שנה. היא הרימה את עצמה מהזוועות בכוחות אימתניים ועד כה, לא הצליחה להסדיר את מעמדה בישראל. מחר מתכנסת הוועדה ההומניטרית המייעצת לשר הפנים על הארכת שהותם של מהגרות ומהגרי עבודה כדי להחליט אם להשאירה בארץ או לגרשה. הוועדה מורכבת מנציגים של הגופים שהאחריות שלהם היא לשמור על מי שנמצא/ת בתחומי המדינה. גם על צ׳ילה.
מה עומד לקרות מחר? אני שואלת אותה: ״התסריט הכי טוב זה שיתנו לי תעודת זהות כל שהיא. בתסריט הרע מגרשים אותי, אבל יתנו לי זמן להגיב ולארגן את המזוודה.״ היא מספרת לי שאין לה זכות להיות נוכחת בוועדה וממשיכה להבהיר את האבסורד: ״בדיוק חשבתי על זה שהייתי רוצה להיות זבוב על הקיר של הוועדה. לראות מי האנשים שמחליטים בלי להכיר אותי על גורל חיי. שוב. איך הם נראים, אם הם שמחים או עצובים, איך הם יקומו באותו בוקר״.
שותפתי להקמת ״המכללה״ איריס שטרן לוי ואנוכי, פגשנו את צ׳ילה כשהגיעה ללמוד אצלנו הכשרה בנושא ״תקשורת ועמידה בפני קהל״. זה היה ממש רגע לפני שהסרט הדוקומנטרי בכיכובה ״זונה כמוני״ שזכה בפרס אופיר, הוקרן לראשונה. ״ידעתי שאני אעמוד בהרבה סיטואציות מול קהל גדול ולא ראיתי ולא מצאתי בעצמי את הכוח והיכולת להתמודד עם זה. בזכות ההכשרה הזו פגשתי עוד אנשים וגיליתי עוד יכולות שיש בי, שמאד מסקרנות אותי, כי אני רואה שדרך אותן יכולות, אני פשוט משפיעה. בתור אדם שהמון זמן בחייו היה שקוף ולא נשמע קולו, פתאום גיליתי שיש לי קול ונוכחות ויש לי מה להגיד ולקבל תגובות על מה שאני עושה. זה גרם לי להיות עוד יותר סקרנית לגבי עצמי ולגבי מה עוד אני יכולה לגלות״.
הפרמיירה אגב, הסתיימה כשקהל של 400 אישה ואיש עומד ומוחא לצ׳ילה כפיים, מה שהיה עבורה ״התחלה של שלום עם העולם או עם החברה״.
צ׳ילה מדברת אתי על חוסר הצדק שהיא חווה בעייפות גדולה ומשלבת תנועות ידיים כשהיא מדברת על התיקון שהיא רוצה לעשות והאיזון שהיא מנסה להגיע אליו. אני מסתכלת עליה, חושבת על הגזרה המקוממת שעלולה להיגזר עליה באבחת החלטה ושואלת אותה איך היא מעבירה את הימים האלה: ״בג׳ינגול בין להחזיק חיים שמתפקדים שנים, לבין איזה איום שמהדהד מעל הראש שלי ומאיים לרסק את כל זה."
אני לא מצליחה להתנער מהעובדה שבגבולות המדינה הזו היא נמכרה תמורת 800 דולר אבל אף אחד לא לוקח על זה אחריות או חושב שמגיעה לה מנוחה. אנחנו מנסות יחד לדברר את המובן מאליו ואנחנו מבינות שאני בכל זאת צריכה לשאול את השאלה שלא צריכה בכלל להישאל: למה את רוצה להישאר פה?
״כי הפסקתי לברוח וזה לא שאם אני אעבור למדינה אחרת, אני אשאיר כאן את הפצעים שלי. אני גם חושבת שתיקון עושים במקום שבו הדברים התקלקלו. אני לא אוכל לעשות תיקון מול בני אדם זרים במקום זר. מגיע לי לעשות תיקון, שזה בעיני לחזור לאותה נקודה שבה כל מסכת ההתעללויות שעברתי התחילה ולקחת את הכוח שנלקח ממני אלי בחזרה. כשנחטפתי לכאן, נשארתי כלואה בתוך מעגל מסוים. עד שבן אדם יוצא משם, מהזנות ומהסמים זה לוקח המון זמן ובזמן הזה התרחקתי נורא מהונגריה. הפער ביני לבין המשפחה שלי נהיה יותר ויותר גדול. פעם אחת עקרו אותי. מהחיים שלי. עקרו אותי מתוכי ואז כשזה קרה, קרה משבר שהוא כל כך זעזע אותי שבעצם הפכתי להיות בן אדם אחר לגמרי. אני כמעט שלא זוכרת שום דבר מהילדות שלי ואפילו סובלת מאמנזיה מאד קשה לגבי מה שקשור לחיים שלי שהיו לי לפני כן בהונגריה״. חבר וותיק שיצר אתה קשר בפייסבוק, מספר לה סיפורים מהעבר. ״הוא מכיר לי את עצמי״, היא מספרת.
צ׳ילה מספרת שחזרה להונגריה משמעה חזרה למשפחה מרוסקת. האימג׳ הטיפוסי שהיינו רוצות ורוצים שיתקיים במציאות, לפיו היא חוזרת למשפחתה ולבתה שיחכו לה בשדה התעופה בפרחים ובזרועות פתוחות אחרי געגועים של שנים, לא יתקיים. או כמו שהיא אומרת במילותיה שלה: ״אני לא יכולה להיות אותה הבת של אותה אמא ואני לא יכולה להיות צ׳ילה שהייתה אמא של ילדה קטנה. אבא שלי ויתר עלי. לא ראיתי אותו בחיים. אני לא מכירה אותו. אז לאף אחד אין זכות לשפוט אותי, או להגיד לי ׳למה את לא חוזרת למשפחה שלך?׳ לאף אחד. אני לא חוזרת למשפחה שלי, כי אני לא באמת יודעת מה זו משפחה״. ״חוץ מזה״, היא מוסיפה, ״זה כל כך לא פייר להגיד לי ׳תלכי הביתה יש לך משפחה׳. מישהו שאל אותם אם הם רוצים אותי בחזרה? זה שחטפו אותי, זה לא רק הטרגדיה שלי אלא גם של המשפחה שלי. כל כך כואב לי שאף אחד במשך כל המאבק הזה עוד לא הרים קול לטובתם, הם גם נפגעו. אם אני אחזור להונגריה אני אחזור למשפחה שלא תדע להתמודד אתי. אני מביאה אתי מורכבויות, אנחנו אנשים זרים. אנחנו לא נוכל להיות משפחה. מעט מאד אנשים יכולים להבין למה אני רוצה להישאר כאן. זה אפילו לא שאני רוצה להישאר כאן, אבל החיים שלי שייכים רק לי. כאילו בחייאת טל, כמה פעמים יכולים לקחת ממני את החיים שלי? כמה פעמים אני יכולה לקום מהתרסקות כזו? אני כמעט מתתי בגלל מה שנעשה בי. זו פגיעה אנושה. ואם כבר קמתי על הרגליים אז מפה והלאה תרשו לי שהחיים שלי יהיו שייכים אך ורק לי״.
צ׳ילה בישראל כבר 22 שנה. לאורך השנים ובכוחות אדירים היא ממשיכה ״לתקן את הדברים האיומים שקרו לה ולהפוך את התנועה הזו של ההתדרדרות לתנועה של עלייה״.
ברקורד שלה, לימודים בשיטת 12 צעדים ולימודי הדרכה חברתית לנשים שמשתמשות בחומרים פסיכו – אקטיביים, תחלואה כפולה וטראומה, של הרשות הלאומית למלחמה בסמים ובאלכוהול, של משרד הבריאות. העבר התעסוקתי שלה מפואר ומעיד על התרומה האדירה שלה לחברה: היא עבדה כמדריכה בדירת החירום של ״סלעית״, עם נוער בסיכון ביחידה להתמכרויות ברווחה בחולון וברשות לשיקום האסיר (השייך למשרד לביטחון פנים) בתור מדריכה טיפולית. היא גם הייתה שותפה לתהליך ההקמה של הפרויקט הראשוני של הקמת אשפוזית לנשים בלבד בעמותת ״לצדך״ ועבדה שם כמדריכה.
כיום היא עובדת ב״מרפאת לוינסקי״ ששייכת למשרד הבריאות, ביחידה של המרפאה הניידת ומסתובבת בזירות שמעטות ומעטים מאתנו היו מוכנים לחשוב על להגיע אליהן: ״אנחנו מגיעות לזירות קשות, לזירות זנות, דירות דיסקרטיות, ועובדים ישירות עם אוכלוסיית הנשים והגברים שכלואים במעגל. היא מתעצבנת כשנאמר לה שהיא עושה ״עבודת קודש״ כי מבחינתה זה ברור שלכל אחת ואחד מאתנו אמורה להיות מחויבות לעשות משהו (גם אם זה משהו קטן) למען מי ששונה או בעמדה מוחלשת. מעבר לכך, אין לה צורך במחמאות כי העבודה שהיא בחרה נובעת ממקום ״הכי אגואיסטי״ לדבריה: ״אני שם בשביל להרגיש בן אדם ובשביל להפוך את החוויה הרעה שלי לחוויה בונה ולחוויה מתקנת. אם אחרות ואחרים מקבלות תועלת בדרך אז זה מעגל מושלם״.
הדברים שלה מעלים את המחשבה הבלתי נמנעת עד כמה המעגל אינו בעל היזון חוזר: ״אני פעילה בחברה ברצון עז לעשות את העולם בטוח וטוב יותר עבור הרבה גברים ונשים. במקום לשנוא את העולם ולכעוס על העולם ובמקום לבוא להגיד ׳אתם עשיתם לי׳, אני הופכת את הרע לטוב וזה מה שאני מצפה מהמדינה. פשוט לראות אותי ולהכיר אותי״.
צ׳ילה מנהלת חיים שלמים ומלאים, יש לה חברויות אין ספור שיצרה, וחברות שקוראות לה ״האור שלי בחשכה וגם בשמש״. לאחר שנים שבהן חייה נלקחו ממנה ונשלטו על ידי בחירות ומעשים של אחרים, צ׳ילה זכתה ליצור לעצמה משפחה מבחירה.
חלק ממנה היא המכללה אותה היא מכנה ״גשר לעולם הגדול״ ובית, שאליו היא שייכת כבר כמה שנים. כשאני שואלת אותה, כיצד המכללה מהווה עבורה בית, היא משקפת לי באכזריות, עד כמה הזכויות הבסיסיות שרובנו נהנות ונהנים מהן מבלי לשים אליהן לב, נעדרות מחיים אחרים: ״באתי להכשרה שבוע שעבר על הקשקש, והייתי מאד רעבה. ניגשתי למקרר ופתחתי את הדלת, הכנתי לי צלחת, חיממתי את האוכל ואכלתי. אמרתי לעצמי תוך כדי, ששנים לא הייתה לי זכות לפתוח ככה מקרר ושמגיע לי ושיש לי מקום שבו מגיע לי לפתוח את המקרר ולהזין את עצמי. להתמלא ולהזין את עצמי. זה דבר אדיר. אני, שמאז שנולדתי לוקחת את התחושה אתי שאני מכווצת, שאני צריכה לצמצם את עצמי כדי שאתפוס כמה שפחות מקום, יכולה לבוא ולפתוח מקרר."
לואיז גרין, בימאית וצלמת ומורה של ההכשרה, מספרת איך צ׳ילה, (שיצרה בכישרון עז סרטון מטלטל שהותיר אותנו המומות) התעקשה לא להשאיר אף חלקיק של צילום על רצפת העריכה. המילים ״עקירה״ ו״הכרה״, שהיו נוכחות כל כך בשיחות שלנו קיבלו מענה בסרטון הגמר, כי לכל פיסת זיכרון ומחשבה הייתה משמעות, כל אחת מהן היא חלק מהסיפור שחשוב לצ׳ילה להיזכר בו ושכולנו נדע. כי מבחינתה, המאבק שלה שתפס תאוצה הוא לא רק שלה, כמו שהיא התכוונה: ״תחושת הבטן שלי אומרת שאם התשובה תהיה שלילית אז תהיה פה מהומה, כי המון אנשים צמאים לצדק, רציתי שהעולם יבין סוף סוף שזה לא הסיפור רק שלי אלא של כולנו״.
הכותבת, טל חמווי היא מייסדת מנהלת שותפה של עמותת המכללה, הפועלת למען שיקום תעסוקתי של נשים החוזרות למעגל העבודה
***
לא מעט נשים חשות כלואות בביתן היום יותר מתמיד. לקריאת תמרורי האזהרה שכתבו בפורום מיכל סלה כנסי ללינק הבא